המטרה שלנו ביום הזה הייתה להגיע לטלאהסי- עיר הבירה של פלורידה (כך מסתבר) ובאופן כללי מקום לא נורא מעניין שנמצא בדרך לניו אורלינס. על מנת לעשות את זה היה עלינו לנסוע כ- 8 שעות או כ-370 מייל – תכפילו ב- 1.5 כדי להגיע למידות נורמליות. הבנו שלא תהיה לנו ברירה אלא להעביר את רוב היום בנסיעה אבל הרשנו לעצמנו למצוא מקום אחד בדרך שנוכל לעצור בו ולטייל קצת.
החויה האמריקאית האולטימטיבית שלנו התחילה בארוחת הצהריים. בארצות הברית, לאורך הכבישים המהירים כל 30-40 מייל יש איזור עצירה עם מסעדות מזון מהיר, תחנות דלק ומלונות. לכן כשהתחלנו להרגיש רעב וחוסר תחושה בכפות הרגליים עצרנו באחד המקומות האלה ונכנסנו לאחת מהמסעדות האלה כדי לחטוף משהו לאכול ולהמשיך בדרך. חשבנו לעצמנו שאולי זה לא האוכל הכי בריא בעולם אבל אחרי הכל ספגטי עם כדורי בשר חתיכת פיצה וסלט קטן זה גם לא כל כך נורא. מצאנו את עמנו עומדים בתור, מזמינם אוכל, מקבלים את האוכל, הולכים לשולחן הקצת מלוכלך כדי לאכול, אוכלים בזריזות ובשקט בלי לדבר אחד עם השני ובסוף מסתכלים אחד על השני במבט מוזר עד שאחד מאיתנו אמר: “אני עצוב\ה"”. הכוונה הייתה, למי שלא מצא את עצמו בחיים בסיטואציה כזו, היא שהאוכל הזה, שלא כמו אוכל אחר שבדרך כלל משפר את מצב הרוח ומפיח אופטימיות, בעיקר עוגות שמרים, נוסך באוכל אותו תחושת דכדוך ועצבות. החויה הכללית מכדאת: אתה עומד בתור עם שאר אנשים שאתה לא מכיר, צועק את ההזמנה שלך אל מהגר שמקבל שכר מינימום במקרה הטוב ובדרך כלל מדבר אנגלית פחות טוב ממך, מקבל את האוכל על צלחות פלסטיק או קלקר חד פעמיות, עם יותר מידי אביזרי זבל שאתה לא צריך כמו סכינים ומזלגות מפלסטיק מפיות למכביר רטבים באריזות קטנות ועוד. אתה מתיישב ליד שולחן שהוא שלך לזמן מוגבל ביותר ואוכל אוכל שהוא מלוח ומתוק מידי באותו זמן בנגיסות גדולות מידי ובלי ללעוס מספיק. בעודך לועס את הביס האחרון אתה מקפל ואורז את כל אביזרי המשנה שקבלת עם האוכל וצועד לעבר הפח, זורק את הכל בזריזות וממשיך הלאה בלי שהארוחה הזאת תשאיר בך תחושה כלשהיא חוץ מעצבות. חזרנו למכונית והחלטנו שנשתדל לא לאכול יותר ככה ושמעכשיו בימים שבהם נבלה את רוב היום בנסיעה ננסה לקנות מצרכים בסופר ולהכין לעצמנו אוכל או כריכים בדרך.
המקום שעצרנו בו בדרך היה פארק לאומי שנקרא סילבר ספרינגס, המעיינות הכסופים, אזור ביצות טבעיות כיאה לפלורידה. המסלול היה יפהפה עם הרבה עצי דקל ועצי אורן, פטריות בצבעים שונים שצומחות על העצים ותצפית יפה על הנהר שהמים בו היו צלולים ביותר. שמחנו מאוד שעצרנו כדי לראות את המקום הזה ואת התמונות אפשר לראות בפליקר.
בדרך חזרה לכביש הראשי החלטנו לקיים את ההבטחה שלנו לעצמנו מהצהרים ונכנסנו לוולמט כדי לקנות מצרכים לארוחת הצהרים של מחר. וגם כאן קיבלנו חלק מהחוויה האמריקאית האולטימטיבית. בכניסה ניצבו כמעין קלנועיות של קיבוץ שאליהן מחוברים סלים מקדימה, לא הבנו בדיוק לשם מה זה אבל לא עברו מספר שניות עד שראינו את האמריקאי הראשון במשקל כבד רכוב על קלנועית כזו ודוהר בדרכו על פני קנקני שתיה קלה תוססת במחיר של 89 סנט לחצי גלון, זול הרבה יותר ממים. אם היינו מספיק זרירים היתה לנו גם תמונה להראות. למרות התדהמה הצלחנו לאסוף לחמניות, גבינה צהובה, נקניק, חרדל, עגבניות ומלפפונים וציידנית קטנה לשים בה את כל הדברים. ברור שהאזור של הצידניות היה קרוב בסמוך לאזור ששמעתי עליו בסיפורים אבל קיוויתי שלא אזכה לחזות בו לעולם- הנשק. עומד מוכר מאחרוי דלפק, מאחוריו רובי צייד בגדלים שונים ומקדמת הדלק כ- 5 גברתנים עם כובעי מצחיה דנים איתו ובינם לבין עצמם איזה נשק עדיף להכניס הביתה. יברך אותך האל זכות הבחירה.
אספנו את מוצרינו והמשכנו בנסיעה לכיוון טלאהאסי. כשהגענו בשעה שמונה וחצי בערב בערך עצרנו ליד אחד המלונות ונכנסנו להזמין חדר. לפקידת הקבלה קראו דבי, היה לה שיער מחומצן, צלילית כחולה בעיניים ומבטא דרומי כבד. בקשנו חדר והיא אמרה שיש להם רק חדרים עם מיטות קינג או עם מיטה וחצי. החלטנו ללכת על הקינג. היא לקחה כרטיס אשראי, הוציאה חשבונית ונתנה לנו כרטיס-מפתח לחדר שלנו. לקחנו את המזוודות וצעדנו לעבר החדר. כשפתחנו את הדלת קיבל את פנינו משב עז של ריח לא ממש טוב שהיה מורכב מעובש, עשן סגריות ועוד משהו שלא היינו בטוחים מה הוא. התחלנו להתמקם בחדר ואז שמנו לב לכל מיני כתמים בצבעים חומים ליד המיטה. אם לא היינו רואים כל כך הרבה סרטים של האחים כהן, אולי לכתמים האלה לא הייתה הרבה משמעות בשבילנו, אבל מאחר ורציחות במוטלי דרכים היא קלישאה שתמיד נעים להזכר בה, במיוחד בלילה, אותה תחושת עצבות מהצהרים התחילה להתגנב אל ליבנו והחלטנו שזאת לא דרך טובה להעביר את הטיול שלנו ולכן יניב שהוא . אסרטיבי יותר ממני והיה קצת פחות עייף ממני הלך אל דבי ובקש ממנה להחליף את החדר. היא נתנה לנו חדר אחר, פחות מסריח ולא יותר טוב, ואנחנו העברנו את הלילה בו בנסיון נואש שהשמיכה לא תיגע בנו יותר מידי.
בבוקר שמחנו לגלות שהראש שלנו עדין מחובר לגוף, ארזנו את הכל וברחנו משם במהירות. גם היום הזה טמן בחובו נסיעה ארוכה לניו אורלינס אבל הפעם היו לנו שני מקומות בהם רצינו לעצור בדרך וגם ארוחת צהרים לכן המצב נראה טוב בהרבה.
המקום שהראשון שעצרנו בו היה פונד דה ליון, בריכת האריה, מקום שכנראה בקיץ הוא שוקק חיים אבל כשהגענו לא הייתה בו נפש חיה, אפילו הריינגר שאמור לשמור על הפארק החליט להסתלק. כנראה שאחת הסיבות להעלמות המוחלטת של כל האנשים הייתה אותו סופשבוע של חג המולד וגם העובדה שזה היה יום ראשון וכולם היו בכנסיה. אנחנו מצידנו החלטנו לא להתיאש, טיילנו קצת באיזור, ראינו עוד ביצות, ניסינו למצוא תנינים בלי הצלחה ואכלנו ארוחת צהרים נחמדה על שולחן פיקניק.
ההפסקה השניה שלנו הייתה בפנסקולה, אחת העיירות העתיקות ביותר בארצות הברית, היא הוקמה בשנת 1556, פלוס או מינוס שנה או שנתיים, על ידי הספרדים ואחר כך עברה להיות חלק מארצות הברית כשפלורידה התמרדה ביישות הספרית הכובשת. יש שם חלק עתיק עם בתים ישנים שגרו בהם אנשים עם סיפורים מאוד מעניינים אבל לרוע המזל לא נוכל לספר לכם עליהם מכיוון שה-כ-ל היה סגור. מצד אחד זה מאוד שימח אותנו לראות שלא כמו קימברידג ובוסטון יש מקומות בארצות הברית שאנשים בהם סוגרים את העסקים ליום אחד בשבוע ונחים קצת, מצד שני למה זה היה חייב להיות בדיוק ביום שאנחנו שם??? למרות הכל טיילנו ברחובות הריקים והתרשמנו מאוד מהשימור היפה שעשו שם.
משם המשכנו ישירות לניו אורלינס ואחרי נסיעה של שלוש שעות בערך הגענו בדיוק כדי ל הכנס לניו אורלינס בשעת השקיעה, וזה היה מחזה מאוד יפה ומרגש לראות את העיר מרחוק
כשהשמש שוקעת
הגענו לניו אורלינס וגילינו שביום הזה שבו עברנו שלוש מדינות: פלורידה, אלבמה ולואיזיאנה גם השעון הספיק לזוז שעה אחורה ויש לנו שעה עודף. איזה כיף! נכנסנו לאכסניה החמודה שמצאנו, התחברנו מיד עם הכלב של הבעלים ויצאנו לטייל ברחובות העיר, הכל נראה מאוד יפה בלילה וארוחת הערב שלנו שכללה שתי מנות דגים טעימות בירה קרה ומיץ אשכוליות לאישה ההרה (באסה להיות בהריון) הייתה מעולה. הרגשנו שמחים ואופטימיים לקראת מחר. ועליו נספר בפוסט הבא כי זה כבר הפך להיות קדיחת מוח לא קטנה.
ואפשר לראות עוד הרבה תמונות כאן
No comments:
Post a Comment