יושב בסן פרנסיסקו על המים

מאז שחזרנו לבוסטון משהו מוזר מזמזם לי באוזן ולא ממש מרפה. אחרי שהוצאתי את הזבוב שהיה תקוע שם הבנתי שיש עוד סיפור אחד אחרון לספר על הטיול שלנו בארצות הברית וששכחנו לסיים. על כן, באיחור לא אלגנטי בכלל נביא לכם כאן את מעללינו בסן פרנסיסקו-

אחרי הביקור באקווריום של מונטריי (שמאז כבר זיהינו אותו בכמה סרטים) המשכנו בנסיעה והגענו לבית של יער ושמרית שגרים בסאניוול, פארבר של סן פרנסיסקו שממוקם בעמק הסיליקון.

ישר כשנכנסנו התחלנו בהתפעלות כללית מהבית, השכונה בנויה כולה מבתים בודדים שתוכננו כולם על ידי אותו אדריכל בערך בשנות השישים, אבל בגלל שעם השנים אנשים שינו את הבתים שלהם השכונה לא נראית כמו סביוני רמת – (השלם את החסר). הבית של יער ושמרית נשאר מאוד דומה למקור, הוא כולו צבוע לבן, עם תקרות עשויות מקורות עץ, לבנות שבהן יש חלונות שמכניסים הרבה אור, כל החזית האחורית של הבית שפונה לחצר הפנימית עשוייה מדלתות זכוכית. אבל האלמנט המגניב ביותר בבית לדעתי הוא המטבח או יותר נכון הכניסות למטבח- המטבח נמצא באמצע הבית ויש לו דלת יציאה לסלון ופתח יציאה לשאר הבית, דבר שאומר שהוא המקום האידאלי למשחק תופסת שלא נגמר לעולם.

אכלנו ארוחת ערב טעימה ששמרית הכינה לנו וסיפרנו חוויות מהטיול שלנו בארצות הברית והטיול שלהם בארץ. יער לא היה בבית כי הוא נשאר עוד כמה ימים בארץ והטיסה שלו הייתה אמורה לנחות למחרת.

ואכן ביום ראשון התעוררנו וישר יצאנו לחצר להתרשם מהגינה. בהמשך אכלנו ארוחת בוקר עם שמרית והחלטנו לנסוע לסן פרנסיסקו ולפגוש אותם בעיר אחרי ששמרית תאסוף את יער משדה התעופה. בסן פרנסיסקו התחלנו מהאזור הטרנדי של העיר, משהו שדומה קצת למתחם באזל או יהודה מכבי בתל אביב,. בגלל הסופשבוע כנראה כולם היו בחוץ, בבתי הקפה, או מטיילים עם הכלבים שלהם (הרבה כלבים יש בסן פרנסיסקו) . אחרי שהתרשמנו מהטרנדיות קפצנו לאזור היפני שנמצא שני מטר וחצי משם, הסיבה לא ממש ידועה אבל יש קהילה מאוד גדולה של יפנים בסן פרנסיסקו, ועל כן יש גם קניון עם חנויות יפניות כדוגמאת חנות כלים יפנים עם המון קעריות כל אחת עם דוגמא אחרת וכל אחת יותר יפה מהשניה, או חנות שלמה של קטורת יפנית (מסריחה הרבה פחות מהקטורת הסינית) ועוד מיני אלמנטים מפיצי ריח שבה אפילו המוכר היה לבוש בבגדים מסורתיים כולל כפכפי עץ וגרבי טאמי. ואכן השוס היה בחנות שמכרה מיני שטויות ובגדים יפנים (מיוצריים בסין כנראה) שבחוץ היה שלט מבדר:

ninja shoes- good for home use and construction sites

חוש הומור מוזר יש ליפנים, אמרו את זה קודם לפני.

שעת הצהרים התקרבה ואנחנו רצינו לאכול ארוחת צהרים, על כן התחלנו לחפש מסעדה. במסעדות יפניות נהוג להציג את האוכל בכניסה למסעדה, אבל אם אתה מערבי במקרה צריך מישהו יודע דבר שיגלה לך שהאוכל המוצג הוא בעצם הכל חיקוי מפלסטיק, החיקויים שלהם מדהימים ומגיעים לרמת הפרטים הקטנה ביותר, אין סימני יציקה או צביעה לא כל כך מושלמת וגם אלמנטים שחוזרים על עצמם (כמו קישוטי רצועות גזר או מלפפון על המנות) לא יראו לעולם אותו הדבר ממנה למנה. הדבר המוזר בכל העיניין הזה הוא שלמרות שאתה יודע שזה פלסטיק ולא אמיתי זה מגרה בכל זאת ומעורר את כל בלוטות הטעם הנכונות. התישבנו במסעדה והתחלנו לנסות להבין מה יש בכל מנה (בעיקר לאור המגבלות ההריוניות שלי) בסופו של דבר לקחתי מנה עסקית עם--- צלופח! מכוער אתה אחי הצלופח אבל טעים להפליא.

משם המשכנו לתצפית רוחנית במיוחד על גשר הזהב, לדברי יער ושמרית, זה המצב התמידי בסן פרנסיסקו, מעונן ונושבני, והתמונות שטופות השמש של גשר הזהב הן בעצם של ימים מאוד מיוחדים.

אחרי גשר הזהב המשכנו ל- de Young Center

מוזיאון ותיק שעבר שיפוץ מאסיבי לא מזמן על ידי הרצוג ודמרון (האלה מהאיצטדיון של ביג'ין) . היינו קצת עייפים בשביל סיור מוזיאוני (בכל זאת צלופח) ולכן רק עלינו לקומה האחרונה שיש בה תצפית מדהימה על כל אזור הפארק של גשר הזהב והשכונות שליד. היה כיף.

אוי, שכחתי, לפני המוזיאון וכחלק מהסיור היפני נכנסנו לגן התה היפני שקרוב למוזיאון, היה מאוד זני.

משם חזרנו לבית של יער ושמרית לארוחת ערב ומה שהתברר שתחילתה של התמכרות קלה – כל הפרקים של החלק הראשון של "עונת החתונות"

היום הבא היה יום שני ויער ושמרית הלכו לעבודה (גוגל, ועל כך בהמשך) , אנחנו החלטנו לחזור לסן פרנסיסקו ולהמשיך לטייל בעיר. התחלנו מהמוזיאון לאומנות מודרנית

SFMOMA

שנמצא בתוך בניין יפה של מריו בוטה , היו שם כמה עבודות מאוד מעניינות של אמנים מקליפורניה בכלל ומאזור סן פרנסיסקו בפרט אבל התערוכה הייתה אצורה בצורה קצת מוזרה, זה היה נדמה שרק האוצר\אוצרת הבינו על פי מה הם מסדרים את העבודות.

אחרי המוזיאון המשכנו להסתובב בדאון טאון של סן פרנסיסקו וראינו הרבה מאוד חשמליות בכל מיני צבעים וצורות, והתרגשנו מאוד לראות שקוראים להם "קרונות בוסטון" אנחנו לא ממש זוכרים שראינו כאלה בבוסטון, אבל לא נורא.

במהלך השיטוטים שלנו הגענו גם לצ'ינה טאון, שהיה מן הסתם מלא סינים ודברים שמיוצרים בסין, ושם הגענו למסקנה החד משמעית שסינים על פי רוב הם אנשים די מלחיצים.

אחרי ארוחת צהרים של פלאפל (!) במסעדה יוונית (היה לא רע) החלטנו לנסוע לכיוון הנמל במטרה לראות את כלבי הים המפורסמים משתזפים בשמש (שלא הייתה) על הרציפים. אבל למרות שחיפשנו די הרבה חוץ מאיש מוזר ששחה במים והרבה דוכנים שמוכרים תכשיטים אוריגינלייים לא הצלחנו למצוא כלבי ים.

על כן החלטנו לנסות את מזלנו בגזרת אחינו העליזים, בסן פרנסיסקו יש איזור\שכונה שנקראת קסטרו, על שם הרחוב הראשי בה, שממנה התחילה בשנות השבעים המאוחרות התנועה לשיוויון זכויות להומואים ולסביות ואותה הוביל הארוי מילק (ואת כל זה למדתי מהסרט "מילק" של שון פן). זה איזור די נחמד שגרים בו הרבה אמנים והומואים והרחובות מקושטים בדגלי גאווה לרוב. היה עליז.

משם המשכנו לגטו אחר, אזור ההיפים של סן פרנסיסקו, בחלק הזה של העיר כמה שנים מוקדם יותר חיו בקומונות כל "ילדי הפרחים" כולל ג'ניס ג'ופלין גריטפול דד וכו' דווקא הבית של גרייטפול דד עדין קיים ועומד ואפשר להכנס אליו ולעשות בו סיור אבל השעה כבר הייתה מאוחרת והוא היה סגור. לכן המשכנו להסתובב ברחוב בין חנויות יד שניה עם בגדים מהודו לחנויות למוצרי טבע שונים, כאשר לפתע הבחנו בחנות שחיכתה רק בשבילנו- חנות של קידרובוט! ומה בחנות? מבחר בלתי נגמר של בובות קטנות של דמויות מסדרות אנימציה , מטורפות . כל בובה מגיעה ארוזה בנפרד בתוך קופסא קטנה, ובגלל שיש כמה דמויות בכל סדרה של בובות, אתה לא ממש יודע איזו מהן תקבל, הפתעה. בערך כמו המדבקות של חבורת הזבל. יצאנו עמוסי כל טוב.

משם המשכנו בחזרה לבית של יער ושמרית לארוחת ערב נהדרת

בבוקר למחרת נסענו לבקר בסטנפורד, שהיא אוניברסיטה מאוד יפה עם קמפוס מאוד מושקע בין השאר יש בה גן פסלים של רודן במיטב במסורת המיוסרת, התרשמנו מאוד ובדרך חזרה למכונית הצלחנו לאבד את הדרך ולהסתובב במעגלים מסביב למגרש חניה. בסוף מצאנו, ויצאנו לדרך לעבר משרדי גוגל כדי לפגוש את יער לארוחת צהרים. אח... גוגל... כנראה שכל מה שמספרים על החברה הזאת נכון, במיוחד מבחינת תנאי העסקה של העובדים. יער הראה לנו את אזורי העבודה שלהם והמשרדים של הבוסים הגדולים וכל מיני פרויקטים קטנים שאנשים יוזמים שם בתור חלק מהמדיניות של החברה והשיא- השלד של הטי רקס בחצר הגדולה. אחר כך בחרנו אחת מ-5 מסעדות שנמצאות בבנין והלכנו לאכול צהרים

בערב בילינו עוד קצת בחברת יער ושמרית והיה לנו כיף מאוד.

בבוקר הבא קמנו והתארגנו לקראת הטיסה שלנו בחזרה לבוסטון, ארזנו הכל, ובדקנו שאין לנו משהו שאסור לעלות על המטוס בתיקים הקטנים, החבאנו את הסיגרים הקובנים שקנינו בקיי ווסט בתחילת הטיול עמוק בתוך המזוודה והוצאנו את המעילים החוצה כדי שנוכל להשתמש בהם כשננחת בבוסטון.

נפרדנו בעצב רב מיער ושמרית ומסאניויל היפה, ובדרך שמנו לב שעץ התפוחים בכניסה לבית שלהם מתחיל ללבלב.

בשדה בתעופה נפרדנו לשלום מהרכב שלנו שהתחיל בתול עם ריח של ניילונים ו-0 מייל בספידומטר בשדה התעופה של מיאמי וסיים אחרי נסיעה בדרכי עפר בלואיזיאנה, כמעט מפגש אינטימי מידי עם איילה בטקסס, חציה ללא הפסקות כמעט של ניו מקסיקו, מעבר בין שלושה אזורי אקלים שונים ביום אחד בקליפורניה ו-יותר מ-5000 מייל בשדה התעופה של סן פרנסיסקו. זה היה הטיול הכי ארוך ומרגש שעשינו בחיים ראינו המון דברים ועכשיו, כשאני כותבת חודשיים אחרי שחזרנו, הוא גם נראה כמו חלום רחוק, כאילו שלא באמת היינו שם. יש הרבה מקומות שנשמח לחזור אליהם ויש הרבה מקומות שאנחנו מצטערים שלא היה לנו יותר זמן לבלות בהם, אבל אנחנו יכולים להעיד שארצות הברית היא ארץ מעניינת מאוד עם הרבה שוני ממדינה למדינה.

תודה לכל מי שעקב אחרי הבלוג שלנו ובעיקר למי שלא התייאש וחזר לקרוא את הפוסט האחרון.

פילי ים, סוסי ים, כוכבי ים וחמוצי ים

ללוס אנג'לס הגענו בשעות אחר הצהרים ובגלל שלא ממש היו לנו תכניות לאותו ערב החלטנו שזה זמן טוב לעשות כביסה. מצאנו את המכבסה הכי קרובה ונסענו אליה – כבסינו בידינו. התברר שהמכסבה נמצאת באזור המקסיקני של העיר, לא נורא מפתיע בהתחשב בעובדה שלוס אנג'לס היא עיר של המון בתים פרטיים ורק לאנשים עניים אין מכונת כביסה בבית. למרות התדמית שאולי יש לכם בראש על אזורים מקסיקנים, האזור הזה דווקא היה בסדר, במכבסה היו הרבה משפחות עם ילדים קטנים ששחקו בינהם, וליד המכבסה אפילו מצאנו סופר שקנינו בו דברים למלא את הציידנית שלנו.

בבוקר החלטנו לנסוע לגטי סנטר. גטי היה בחור חביב ועשיר שנטה לאסוף חפצי אמנות והחליט שאמנות היא דבר שכולם צריכים להנות ממנו ולכן פתח את האוסף שלו לציבור. אחרי שהוא נפטר העמותה שהמשיכה לנהל את עיניניו החליטה שצריך להקים מרכז שלם ולכן שכרו את שירותיו של האדריכל ריצ'ארד מאייר. מאייר תכנן מתחם מודרניסטי ולבן עם פרטים יפהפיים ומבטים מדהימים לכיוון העיר. האוסף לא רע גם כן וכולל בעיקר אמנות אירופאית עד האימפרסיוניזם (כולל), הדבר הנחמד באוסף הוא שממש מרגישים שמישהו בחר כל יצירה בנפרד לפי טעם אישי ועיניין מיוחד ולא סתם בשביל לאסוף ולאגור. המתחם נחמד כי הוא מורכב מכמה ביתנים שמסודרים סביב חצר פנימית ככה שאם מתעייפים אפשר תמיד לצאת החוצה לחצר ולנוח. בילינו שם כמעט יום שלם אבל הייינו יכולים להשאר עוד.

אחרי הגטי נסעו לשוק האיכרים שזה אומר בלוס אנג'לס מדרחוב קניות עם מיטב המותגים. המדרחוב מאוד נחמד ואנחנו היינו מאוד מאושרים לשבת בחוץ באמצע ינואר בחולצה קצרה וסודר ולאכול גלידה. אחרי הגלידה הגיע זמן הסרט- הלכנו לראות את אווטר בתלת מימד עם המשקפיים המיוחדים. וכמו שאמרו כבר גדולים מאיתנו- האפקטים מגניבים, הסיפור דבילי.
למחרת נסענו לטייל בסנטה מוניקה אחת מהשכונות של לוס אנג'לס, היה יום נהדר, עם שמש חורפית וכולם ישבו בחוץ בבתי הקפה ונהנו מהשמש. אחרי שספגנו גם אנחנו קצת שמש חזרנו למכונית כדי לגלות דו"ח חניה על השמשה הקדמית בגין איחור של 2 דקות (אמיתי לגמרי- שעת מתן הדו"ח מודפסת על הכרטיס) , כנראה שבלי דו"ח אחד הטיול הזה לא היה יכול להחשב באמת.
התחלנו לטפס על ההרים לכיוון הסוקויה פארק. ישנו בעיירה קטנה שקרובה לפארק.
אחרי שנת לילה טובה במיוחד התחלנו לטפס בכבישים העקלקלים של הפארק, בהתחלה, הנוף הוא נוף חורש, יפה והררי אבל די סטנדרטי ומוכר. אבל אחרי נקודות גובה מסויימת ודי בפתאומיות הצמחייה השתנתה ליער מחטניים ופה ושם התחילו להופיע עצי סוקויה. הדבר הנחמד בסוקויות הוא שבתור עצים צעירים הם די רגילים, ונראים למרחוק כמו אשוחים רגילים, אבל אם הם מבוגרים וגדולים הם הופכים להיות ענקים אדומים- הם גבוהים ורחבים בטרוף והגזע שלהם הופך להיות אדמדם עם שערות ונראה כמו רגליים גדולות של ממותות קדמוניות. העצים האלה פשוט מדהימים, זה לא ממש יאומן לאיזה מימדים הם יכולים להגיע, נוסף על זה למדנו שם שעד לפני 4000 שנה היה באותו איזור יער אחר לגמרי, ורק אז התחילו להופיע הסוקויות. אחד מהדברים שאופיינים ליער של הסוקויות הוא השריפות שהן טבעיות לבית הגידול הזה, ובאמת על כל עץ סוקויה ענק רואים סימני שריפה, אבל העץ מצליח להתאושש ומגדל קליפה חדשה בכל פעם שהוא נפגע משריפה.


היה לנו כיף ביער המושלג אבל בשעות אחרי הצהרים היינו חייבים לצאת בחזרה מערבה ולרדת מההרים לכיוון הים וכביש מספר אחת שמקשר בין לוס אנג'לס לסן פרנסיסקו. מצאנו בדרך מלון לישון בו במפרץ מורו ונרדמנו באפיסת כוחות.
בבוקר התחלנו לטייל באזור היפה הזה שנמצא על הים, מזג האויר היה מצויין ואנחנו לא האמנו עד כמה הכל נראה פסטורלי. התחלנו בטירת הרץ- שימו לב, הסיפור הזה אולי ישמע מוכר, אבל תשארו איתי- הרץ היה איל מדיה עשיר בתחילת המאה. המשפחה שלו קנתה חלקת אדמה לא קטנה במיוחד באיזור של סן סימון באמצע המאה ה-19 כאשר ארצות הברית כבשה את קליפורניה מהמקסיקנים. על השטח הזה הם בעיקר גידלו עדרי פרות. הבחור שלנו היה כאמור בעסקי המדיה- עיתונים, תחנות רדיו וכל דבר אחר שנותן למחזיק בו הרבה השפעה וכוח. בתחילת המאה ה-20 אמא הרץ נפטרה והורישה להרץ הצעיר את כל שטח האחוזה המשפחתי והוא החליט לבנות לעצמו בית קיט חביב בראש ההר. לצורך העיניין הוא שכר אדריכלית – ג'וליה מורגן שהייתה האשה הראשונה שלמדה בסקול דה בוזר והתמחתה בבניה בבטון, דבר שהיה די חדש באותו זמן. הוא אמר לה שהוא צופה שזה יקח בערך שנה וחצי לסיים את התכנון והבניה, בפועל התכנון והבניה נמשכו במהלך עשרים השנים הקרובות בעיקר בגלל שהבחור היה קרציה לא קטן ושיגע את הבחורה למוות עם אגפים חדשים שנוספו כל יום ותכנונים שנבנו ופורקו בגלל סיבות לא ברורות. לא תאמינו אבל גם הרץ היה אספן אמנות מושבע, הוא קנה חפצי אמנות מימי הביניים באירופה בעיקר של מנזרים ומוסדות שנכנסו לקשיים כלכליים ותכננן את האחוזה שלו שתתאים לחפצים האלה. בשנות העשרים והשלושים אם היית איש נחשב בעל השפעה ודעה הוזמנת להתארח בטירה של הרץ .אחרי שהוא נפטר היורשים שלו תרמו את האחוזה לעמותה שממשיכה לתפעל אותה בשיתוף עם מדינת קליפורניה ולכן כל ביקור עולה רק $27, עסק טוב להיות עשיר.

משם המשכנו על כביש אחת, אבל די מהר ראינו שלט שמצביע על איזור פילי ים בצד שמאל ולכן היינו חייבים לסטות מהכביש ולעצור. ואכן, על החוף שכבו להם מאות פילי ים ענקיים ושמנמנים שתזפו בשמש החורפית. אחרי שהתרגלנו למראה המוזר הצלחנו לזהות את הנקבות הקטנות מהזכרים הענקיים ומהגורים הכהים והקטנטנים ששכבו בדרך כלל ליד אמא שלהם. החיות האלה הן פשוט ענקיות, זה לא יאומן. מסביב לכל זכר גדול שוכבות כמה נקבות שאותן הוא מצפה לזווג לפני שהן חוזרות לים ומשאירות את הגורים עוד כמה שבועות לבד על החוף. מידי פעם זכר אחר מתקרב לאחת הנקבות ואז הזכר הענק מתרומם ומתחיל לנהום עליו נהמות די מפחידות ואם הוא לא נסוג הזכר הגדול גם יתחיל לרוץ לעברו אחוז אמוק בעודו דורס כל מה שנקרה בדרכו כולל גורים קטנטנים ומסכנים. פילי הים היו מדהימים ויכולנו להשאר שם עוד כמה שעות אבל השמש התחילה לרדת והבנו שאם לא נצא שוב לדרך נסע את רוב הדרך על כביש אחת בחושך וזה קצת חבל כי כל הקטע של הכביש הזה הוא שהוא מדהים.

התחלנו לנסוע ואכן היה מדהים, הרים בצד אחד, מדרונות ענקיים וים מהצד השני, באחד הסיבובים עצרנו כדי להסתכל על הים ואז בבת אחת, בלי שום התראה התחיל לעלות ענן מהים ולטפס על ההר, זה היה כל כך מהר וכל כך בפתאומיות שזה ממש הרגיש כאילו לענן הזה יש תודעה מסויימת ומשימה- להגיע לקצה ההר. אחרי זה המשכנו הלאה עוד כשעה וחצי עד מונריי שם חיכה לנו מלון המפנק עם בריכה מחוממת ושימו לב- כלים מחומרים שהם לא פלסטיק לארוחת הבוקר. זה אולי ישמע מוזר אבל בכל המלונות שבהם ישנו הגישו לנו ארוחת בוקר בכלי פלסטיק או גרוע מזה בקלקר. ארוחת בוקר זו אחת מהארוחות המהנות ביותר ביום בעיני, אבל בכלי פלסטיק זה לא מרגיש אותו הדבר.
בבוקר נסענו לעיירה כרמל (אכן כנראה על שם הכרמל המקורי) שזו עיירה מפונפנת של אנשים בעלי ממון שיצאו לגמלאות בנוף פסטורלי של ים והר. אבל- בעיירה הזו מצאנו מאפייה מצויינת עם חלון ראוה ובו- קרם שניט! אה! כשנכנסו פנימה לא היה זכר לאותו מאפה חינני, אבל במקום זה מצאנו עוגיות מצויינות, מראה וטעם שיקשה להמצא בקימברידג' המאותגרת קולינרית.

אחרי העוגיות המשכנו עם האוטו למסלול שהיו כתובים עליו דברים די טובים בספר- 17 מייל של נוף, נשמע טוב...התברר לנו שזה כביש פרטי שצריך לשלם איזו אגרה כדי לנסוע בו, והוא פרטי בגלל שהוא מקיף איזה קהילה סגורה של מליינים שבונים אחוזות ענק די מכוערות שצופות על הים ומשחקים גולף כל היום. בכל זאת היו במסלול הזה כמה נקודות מאוד יפות עם תצפית מדהימה על החוף.
אחרי כרמל המשכנו למונטריי ולאקווריום- שלפי מה שהם טוענים הוא הגדול ביותר בארצות הברית. בין השאר ראינו שם כרישים וצבי ים, המון שושנות ים וכוכבי ים ומלפפוני ים, ושיא השיאים היה תצוגת המדוזות וסוסוני הים- יצורים די מוזרים אבל מאוד פוטוגנים.

משם המשכנו לחלק האחרון בטיול שלנו- יער ושמרית חברים יקרים שלנו שגרים ליד סן פרנסיקו, אבל על כך בפוסט הבא והאחרון.

פחות דיבורים, יותר פעלתנות*

הגענו ללס ווגס בשעות הצהרים המוקדמות, באופק זהרו הרי אדום. ברגע שעברנו מאריזונה לנוודה שזה קרה בעצם בסיור בסכר הובר התחילו להופיע מיני מבנים מוזרים בצד הדרך בעלי מורפולוגיות אדריכליות מאוד משונות רובן קשורות בדרך זו או אחרת לטירות מימי הביניים. על המבנים התנוססו מסכי פלזמה ענקיים שנצצו קצת פחות באור הצהרים היוקד והכריזו על: בירה-1$, כלב חם (נקנקיה) 1$ ו-----”24 שעות של הימורים"
באופן לא כל כך מפתיע גם המלון שלנו בלס ווגס היה בעל אותן מורפולוגיות רק גדול יותר מכל מה שראינו בדרך- האקסקליבר. מלון שנבנה בשנות שמונים, כנראה, על הסטריפ של לס ווגס עם אלמנטיים טירתיים מוזרים ביותר. באור יום זה נראה כאילו וולט דיסני לקח קצת יותר מידי ספידים אבל לא שכח להשתמש בכל צבעי היסוד ביחד.

עשינו צ'ק אין, קיבלנו מפתחות, התחלנו לנווט את דרכנו בתוך הקזינו לעבר המעלית שמובילה לחדרים כאשר בפתאומיות הותקפנו בשאלה- הגעתם עכשיו? ולפני שהספקנו לענות- כמה זמן אתם הולכים להיות בלס ווגס? הסתכלנו וראינו בחור מגולח למשעי בחליפה עם תג שם, ענינו שאנחנו הולכים להיות פה יום אחד בלבד. אה, יופי, אומר הבחור, אני רוצה לתת לכם מתנות. נהדר, אמרנו- מילה שבארצות הברית משמשת כדי להגיב כמעט על כל דבר וגם, מי לא אוהב לקבל מתנות בווגס. אכלתם צהרים כבר? הוא ממשיך. לא, ענינו, בדיוק אנחנו בדרך לשם. מצויין, אני יכול לתת לכם ארוחת צהרים חינם, מה אתם עושים הערב? יש לנו כרטיסים לסירק דה סולה (ועל כך בהמשך), אמרנו בשמחה. אפשר לשאול כמה הם עלו לכם? הוא ממשיך, הייתי יכול להשיג לכם אותם בחצי מחיר. כאן אני אעצור לשניה את השיחה כדי להגיד שבנקודה הזאת התחילו לצלצל פעמונים כבדים בראשינו, לא ממש משנה כמה הכרטיסים עלו (זה לא ממש זול) כשהזמנו אותם בטלפון קבלנו כבר 35% הנחה בגלל שאנחנו סטודנטים ולכן הרגשנו ממש מצויין עם המחיר ששילמנו עליהם. נחזור לשיחה- ולפני ההופעה, אני יכול לתת לכם ארוחת ערב חינם, הוא ממשיך בתיאור. טוב זה אכן נשמע מפתה מאוד, אנחנו ממשיכים לדקלם את מילת הקוד "נהדר" שכאמור לא אומרת ממש כלום פה. ואז זה מגיע- יש לנו בית מלון חדש שאנחנו רוצים להראות אותו לאנשים, יש לי הסעה שיוצאת מפה עוד חמש דקות, אני יכול לסדר לכם שתסעו עם ההסעה הזאת לשם, תהיה שם ארוחת צהרים של סנדויצים, אתם רק צריכים לראות את המלון אתם לא חייבים לקנות שום דבר, אחרי ההצגה של המלון ההסעה תחזיר אתכם לפה- הוא ירה. אמממ... לא תודה אדוני, שיהיה לך יום טוב..
נכנסנו לחדר שהמשיך את הקו העיצובי התמוהה, פרקנו את החפצים והחלטנו שצריך ללכת לחפש ארוחת צהרים, יצאנו החוצה והתחלנו לצעוד לעבר המלון הקרוב- הלוקסור, עוד מלון שנות השמונים שהנושא שלו הוא- מצרים העתיקה. על כן מוצב לו ספינקס פלסטיק ענק בכניסה והעיצוב הפנימי הוא בצבעי זהב טורקיז וצהוב. אחרי שאכלנו את ארוחת הצהרים החלטנו שמגיע לנו להתפנק בקינוח ולכן הזמנו את אחת העוגות מהתפריט. כמובן שבקשנו שני מזלגות כדי שנוכל לאכול אותה ביחד. אחרי כמה דקות קיבלנו עוגת גלידה עם חמש שכבות עוגה וגלידה שונות, מצופה בשוקולד כמובן ועליה עוד כל מיני עיטורי שוקולד מוזרים, בקיצור העוגה הזאת הייתה מספיקה למסיבת יומהולת בגן ילדים ממוצע. אני באמת לא מאמינה שמישהו יכול לאכול כזה דבר לבד. למרות שזה היה קשה, נגשנו למשימה וחיסלנו את העוגה.

כל מה שנותר לעשות אחרי זה, זה לחזור למלון לשנת צהרים.
אחרי הצהרים התעוררנו משנת היופי במלון הטירה שלנו והחלטנו שזה הזמן לבדוק את הסטריפ של לס וגס בהליכה לכיוון המלון שבו מציג המופע שלנו. בלס וגס, כך למדנו, הכל נעשה במלונות, המסעדות נמצאות במלונות וגם האולמות והמופעים. המלון שהיינו אמורים להגיע אליו היה קצת רחוק מהמלון שלנו בערך מייל הליכה ברגל שזה פחות או יותר 20-30 דקות. התחלנו ללכת ואז נתקלנו בנפלאות התכנון האורבני של לס וגס- כל מלון הטוב בעיניו יעשה. על כן אם לדוגמא מלון מסויים מחליט שהוא רוצה שהבריות שצועדות ברחוב יסורו לתוכו ולתוך הקזינו שלו בדרכם מנקודה אחת לשניה הוא יחסום את המדרכה ויאלץ את אותן בריות מסכנות לעלות על גשר שמוביל לקזינו ואחר כך לרדת מהגשר בחזרה לרחוב הראשי אם בכל זאת הן בוחרות שלא להכנס לקזינו. כאשר רגלך נוגעת בקרקעת הרחוב המיוחלת אתה נתקל בתופעת רחוב לס וגסית נוספת והיא נחילי המהגרים המקסיקנים הלא חוקים שדוחפים לך ליד כרטיסי ביקור של פועלות תעשיית המין המשגשגת של עיר האורות. נציין רק שהכרטיסים לא בהכרח מכילים תיאור מילולי של בעל המקצוע. אחרי מספר גשרים כאלו ואלפי כרטיסי ביקור התחלנו לאבד קצת את הסבלנות. הפער הכל כך גדול בין היוקרה המזוייפת של הקזינו והמלונות, הנצנוצים הזוהרים של שלטי הניאון והלכלוך ברמת הרחוב היה קצת קשה לנפש.
אבל בסוף הגענו למלון, ואחרי ארוחת ערב נחמדה נכנסנו למופע. סירק דה סולה זו קבוצה שמכילה הרבה מקצוענים מכל מיני מקומות בעולם, הם מעלים מספר מופעי קרקס שכוללים בעיקר אקרובטיקה מדהימה, ריקודים, סטנד אפ, אתלטיקה, תלבושות ואיפורים יוצאי דופן ועוד. קצת קשה לתאר את מה שהם עושים אז הנה לינק לסרט המופע שאנחנו ראינו. היה מהמם.


בבוקר התעוררנו, ארזנו את חפצינו ויצאנו לכיוון לוס אנג'לס. הנסיעה ללוס אנג'לס לוקחת בערך ארבע שעות ולכן עצרננו בדרך בקליקו- עיירת רפאים שהייתה מאוד פופולרית בזמן הבהלה לזהב שבעצם הייתה הבהלה לכסף- גרו בה הרבה אנשים אבל עם הזמן איכות הכסף במכרות ירדה והאנשים התחילו לעזוב, היום רשמית גרים בה 8 אנשים או משהו כזה. הרחוב הראשי של קליקו משוחזר ויש בו חנויות ומסעדות. נחמד. אכלנו ארוחת צהרים במסבאה משוחזרת, על כל שולחן היה דלי קטן עם בוטנים בקליפה- התחלנו לפצח אבל לא מצאנו מקום לשים בו את הקליפות לכן החזקנו אותן ביד, כיאה לאשכנזים מנומסים, עד שהגיעה בעלת המקום ואמרה שאנחנו אמורים לזרוק אותן על הרצפה- הם מטאטים פעם בשבוע.


אחרי ארוחת הצהרים החלטנו לעשות שתי פעילויות חביבות עלינו במיוחד: סיור ברכבת באזור שבו הייתה העיר וכניסה לאחד המכרות הישנים.
משם המשכנו ללוס אנג'לס למלון שלנו בצ'ינהטאון (בחירה תמוהה משהו שלנו)
בפוסט הבא אני אכתוב על לוס אנג'לס, וכרגיל תמונות רבות מחכות כאן.

* המלך- 1968, לס ווגס

בדרום הרחוק

ניו מקסיקו- אולי המילה "חדש" בשם מעוררת תחושות אופטימיות של חידוש ורעננות, אולי. המציאות היא שזה חור העכוז הגדול ביותר שעברנו בו במהלך הנסיעה שלנו עד כה. אבל אני אסייג אגיד שראינו רק את החלק הדרומי של ניו מקסיקו לאורך כביש 10 כדי לא לפגוע באף ניו מקסיקני שקורא את הבלוג שלנו. רוב המקומות שעברנו בדרך נראו כמו ערי רפאים שאף אחד לא ממש גר בהם עם שני פחונים ותחנת דלק. אחד מהמקומות שרצינו לעצור בהם, לא ממש בגלל שרצינו לבקר בהם אלא בגלל שכשנוסעים כל כך הרבה צריך לעצור מידי פעם היה לורדסבורג שלפי הספר יש שם מסעדה מקסיקנית שווה ביותר. הבעיה היחידה הייתה שבלי הרבה מאמץ הצלחנו לפספס את המקום הזה, בגלל שכבר היינו רעבים והמשך הכביש לא נראה ממש אטרקטיבי, הסתובבנו וחזרנו. ואכן כמו שהספר הבטיח, העיירה הזאת נראתה כאילו שכולם ברחו ממנה בבהלה. מצאנו את המסעדה, שנראתה סגורה מרחוק, נכנסנו ומצאנו את עצמנו 20-30 שנה אחורה- ושולחנות פורמייקה, כסאות עץ וכוסות ענקיות של מים קרים. האוכל היה טעים אבל היה נגוע בחטא האמריקאי- גבינה ועוד גביבה- הרבה גבינה. כבר כתבנו בעבר שבארצות הברית אוכל שאין עליו גבינת צ'אדר מגורדת ומותכת בכמויות לא נחשב אוכל אכיל. לרוע המזל דעתנו על פי רוב מנוגדת.

מהמקום שכוח האל הזה המשכנו בנסיעה זריזה ואחרי עוד כמה מיילים נכנסנו לשמחתנו לאריזונה. המדבר של אריזונה הוא יפה הרבה יותר מהמדבר של ניו מקסיקו וגם התחושה באופן כללי חיובית הרבה יותר – ואפילו שכיחות האל של אריזונה טובה יותר מזו של ניו מקסיקו. ואכן כדי להוכיח את הטענה הזאת המקום הראשון שבקרנו בו באריזונה היה עיר רפאים. בדרך לשם היינו חייבים לעבור מאוד קרוב לגבול עם מקסיקו ולעיר שנקראת נוגלס שהיא חצי מקסיקנית וחצי אמריקאית ולכן לידה יש נקודת ביקורת של משטרת הגבולות, הפרט הזה יהיה חשוב להמשך. טומבסטון הייתה עיר תוססת שגרו בה בשנות השמונים של המאה ה- 19 יותר מעשרת אלפים איש, חלקם עבדו במכרות הכסף והחלק האחר סיפק להם שירותים. אבל עוד לפני סוף המאה ערך הכסף צנח ורוב האנשים נטשו את העיר. היום עדין גרים בטומבסון אנשים אבל הם בעיקר מתחזקים את העיר שמושכת הרבה תיירים- מסתבר שהדרך שבה רובם אוהבים לנהל את עסקי התחזוק שלהם היא בקרבות יריות מבויימים. אבל שיא הביקור שלנו בעיר היה הסיור במכרה הכסף. התאבזרנו בכובעי מגן וירדנו אל בטן האדמה כדי לראות איזו עבודת כריה מטורפת הם עשו שם בשתים עשרה שנה וללמוד שבאותם ימים כורים היו קרוב לוודאי השכירים שהשתכרו הכי הרבה (פי 5 מקאובויים) אבל כמובן שאת רוב הכסף רובם הוציאו על הטיפה המרה וזאת הסיבה שהיו כל כך הרבה בארים וסלונים בעיר.

יצאנו מטומבסטון עם רדת החשיכה והתחלנו לנסוע לטוסון כדי למצוא שם מלון וללכת לישון. אבל מי מכם שלא נרדם עדין זוכר את תחנת הגבול שאותה היינו צריכים לעבור כדי להגיע לטוסון. התקרבנו לנקודת העצירה בידיעה שבתור ישראלים אנחנו מתורגלים בבקורות כאלה, עוצרים ליד השוטר ששואל אותנו בנימוס שאלה שעליה ענינו כן בנונשלנטיות במטרה להמשיך הלאה, כשפתאום הבנו שנינו את השאלה באמת ושינינו את התשובה ללא, אבל זה כבר היה מאוחר מידי והבנו שבנקודה הזאת הכנסנו את עצמנו לצרות. השאלה הייתה אם אנחנו אזרחי ארצות הברית, אני חושבת ששנינו חשבנו שהוא שאל אותנו אם הגענו מארצות הברית. אופס. אחרי שתקנו ללא, והתחלנו להסביר שיניב לומד ואני אשתו הוא בקש מאיתנו לעצור בצד ולהראות לו את כל הניירות האפשריים שהיו לנו. בזמן שהוא הלך לבדוק אותם חשבנו על שתי טקטיקות חלופיות שיוכלו לעזור לנו, הראשונה הייתה שאני אצא מהאוטו, אראה לו שאני בהריון ואפנה לצד הרך שלו, או שאנחנו יכולים לרמוז שגם אנחנו שרתנו בצבא ובעצם אחים אנחנו ולפנות לרגשות ה"גולני עוצמה" שלו שכבר ראינו בעבר שזה עובד עם יוצאי צבא אמריקאים. כנראה שהסיפור שלנו היה מספיק אמין כי אחרי עשר דקות ובדיקה קפדנית הוא נתן לנו ללכת. הגענו לטוסון ועשינו את התרגיל שכבר הספיק לקבל את שמנו מאז- עצרנו ליד אחד המוטלים התחברנו לרשת האינטרנט שלהם ובדקנו מחירי מלונות עם האייפוד כדי להזמין דרך האינטרנט ולדעת לאן לנסוע.
בבוקר התעוררנו והחלטנו לטייל קצת במדבר המהמם של אריזונה. למה הוא כל כך יפה? כי האדמה והסלעים אדומים ועליהם צומחים כל מיני סוגים משונים של סוקולנטים, קקטוסים, צראוסים ו- הפתעה- פרקינסוניות שנראות מאוד מתאים שם. למדנו ישר שלקקטוס הגבוה קוראים סגוורו ולכן לרוב הדרכים, הכבישים והמוסדות במדינה קוראים "סגוורו --” השלם את החסר. בדרך ראינו שלט שהפנה לעיר העתיקה של טוסון, החלטנו לסטות ולהכנס. התברר שזה אתר שהוא עיר מזוייפת שבה צילמו את רוב מערבונים הקלסיים, יש בה כל מה שעיר מערב פרועית צריכה- מבנהעץ יעודי לכל מקום שבו אפשר לערוך קרב אקדחים כמו באר, סלון, מרזח, נפחייה, אורווה, משרד לשריף ועוד. כמובן שהסתובבנו שם והתבדרנו מאוד מכל התפאורה שמסביב. אפילו הצלחנו לראות המחזה של... כמובן- קרב אקדחים בין בילי הנער למישהו אחר, לא זוכרת את השם שלו, שמת בסוף. היה משעשע.

אחרי שהתעייפנו מהפלסטיק הלכנו לראות את הדבר האמיתי במוזיאון המדבר הפתוח, של – סונורה (באופן מוזר להרבה מקומות שעברנו בהם קראו סונורה) שזה בעיקרון שטח פתוח די גדול שאפשר לטייל בו ולראות דברים מגניבים מהמדבר. ראינו המון המון קקטוסים מסוגים שונים וגם הרבה חיות אבל השיא היה תצוגת תכלית כזאת שהם עושים שם עם עיטים שגדלים באזור .

כשיצאנו משם התישבנו באוטו כדי להחליט לאן לנסוע, לפי התכנון המקורי היינו , אמורים להמשיך מערבה ליומה- אריזונה ומשם לסן דיאגו, אבל בהבזק של ספונטניות מאוד לא אופייני לצמד פקטרמן-אופיר החלטנו שזה יהיה עדיף לנסוע ללס ווגס ומשם להמשיך ללוס אנג'לס ולוותר על סן דיאגו. על כך נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע לאיזו עיירה כשעתיים מלס ווגס. הנסיעה הייתה ממש ארוכה ואנחנו בטוחים שהדרך הייתה ממש ציורית ויפה למרות שהייתה חשיכת מוות. בבוקר התעוררנו ואחרי ארוחת הבוקר המסורתית המשכנו לכיוון סכר הובר. כשהגענו לשם החלטנו לקחת את הסיור הקצר במתקן שכלל ירידה לתחתית הסכר ואח"כ עליה לתצפית על הסכר, בליווי מדריכים מבדרים שמדקלמים את אותם הסברים חמישים פעם ביום ותוקעים בדיחת
dam-damm
כל שני משפטים. היה מחכים.
אחרי הסכר המשכנו ללס ווגס- אבל על זה בפוסט הבא.

Viva Las Vegas!?

So, Vegas is horrible. Really. It has to be one of the most disgusting places on earth...and I'll give some examples. We checked into the Excalibur hotel...a make belief castle that's actually...well, yes, you've guessed it...ש Casino. Las Vegas is all about the fake, but not in a good way, you know...sometime fake can be fun, sometime it's better than the real thing, but in the case of Las Vegas nothing is farther than the truth. After checking into the hotel and taking a nap, we had tickets to see Cirque Du Soleil at Treasure Island so we decided to walk over there and see the strip on the way. From a purely urban design perspective, the strip doesn't work. Let me explain. First and foremost, the road and with it cars have taken over the strip. Sidewalks have been reduced to the absolute minimum, forcing people to walk in almost straight lines (one in each direction). What is even worse is that sidewalks are not continuous, as a matter of fact, every time you want to cross to the next sidewalk (and I'm not talking about crossing the road from one side to another, but staying on the same side), you have to go up stairs, cross a bridge and then go down the stairs. The bottom line, if you're old, handicapped, etc. you're screwed. The strip also has two very distinct sides - one side that's more reserved (that's the side where the Belaggio, Mirage and other Casions are) and another side that's full of illegal immigrants handing out business cards of call girls with the slogan "Direct Babes - call and get a woman in 20 minutes"...or something like that and an accompanying "exotic" picture. Anyway, whenever you pass by them, they tap their cards really hard on their hand, like some kind of signal and then push them in your face...at the end of the night, as we were walking back to the hotel, the sidewalk was completely covered with these business cards...

If you've never seen a Cirque Du Soleil show, you have to go! Trust us, you have to. We saw Mystere at Treasure Island and it was fantastic. It felt familiar in a way, I mean, it's essentially a clever combination of modern dance, gymnastics and circus...yet all three are weaved together to create a non-stop, breath-taking experience...truly magnificent! The show included a dynamic stage that kept revolving, going up and down and doing all sort of things. Costumes were crafted to complement the performers' part and at the end of the show a giant snail puppet emerged from beneath the stage and hoovered in a pool of smoke...magical! Bottom line, go see one of their shows.

The next morning we left Las Vegas, headed toward L.A. We stopped at yet another mining ghost town called Calico. Similar to Tombstone, Calico used to be a bustling metropolis back in the days of silver and burax, but today its population has shrunk to 9 (!). Once again, we went through the attraction, walked through another mine tour, rode the train and visited the shops. Nothing too exciting.

In L.A. we found a hotel smack in the middle of Chinatown...at first this seemed like a wonderful idea (especially because of the price per night) but in hind sight we should have “spoiled” ourselves with something better. Anyhow, the highlight of our L.A. experience is the Getty Center, which is a Richard Meier building, and as architects we spent most of the visit debating whether the building is “relevant” or not. I'm not going to go into the details of what we saw, however, it is a place you have to visit if you're in L.A. for several reasons. One, they only charge $15 for parking and then everything else is free, so you can spend a whole day just walking around the center without a care in the world. Two, the building is quite spectacular, I mean, Richard Meier has been doing the same thing for the last 40 or so years, so you can bet your ass that he's got this building down, baby. Third, it was refreshing to see a museum collection that was once someone's personal art collection and not some curator's “job”...meaning, almost all the pieces are things you can relate to, even to the point of (maybe) placing them in your living room (that is, if you are rich as Mr. Getty was...). I did want to show a picture I took of the building's model which stands in the entrance hall and to say a few words about its architectural merit. However, as I don't have access to Photoshop right now, I'll delay the discussion till we get back to Cambridge...

The rest of our L.A. experience is pretty forgettable, so if you're curious just check our picture on flickr. I will mention a rather questionable event in which we found ourselves doing laundry in the middle of the night in some stinky little laundromat surrounded by illegal immigrants who looked at us like we fell from the sky (little did they know that we're also illegal immigrants). This story has a happy ending, i.e., we got our laundry done and no one got hurt.

Our next stop was Sequoia National Park. The road up to the park feels like one of those optical illusions where the road had no end...we kept going higher and higher and at some point everything got covered with snow. Regardless, everything was forgot the minute we laid our eyes on one of those red giants! Wow! Now that's a tree! These things are enormous...I don't think one can fathom their size from pictures...they are so big, you just want to hug them and say “thank you, I know what you've been through.” Unbelievable. The park is gorgeous and includes many trails of which we did only a few and one that was especially difficult but totally worth was “Big Baldy”. The trail goes up the hill to a clearing in the woods called “Big Baldy” where you get the most spectacular view of the nearby mountains floating in a sea of clouds, with the warm colors of the sun spilling every which way and piercing the bluish sky. Breathtaking.

From Sequoia National Park we made our way to Morro Bay and the Pacific Ocean. We spent the night at Morro Bay and the next morning started driving up the coast on US-1, one of the most beautiful scenic routes in the country. We stopped at Hearst Castle, a genuine castle built by media tycoon William Randolph Hearst, who used to entertain all the most important people up there and who also collected art and animals, like polar bears, tigers and such. We took the “Experience Tour” which included a walk through the castle's Gothic dining hall, Renaissance main hall and...ok, you get the picture. We've had several occasions during this trip to see rich people's homes and to conclude that the saying “you can't buy style” holds water. Mr. Hearst spent unimaginable amounts of money making something he saw in a magazine or that he visited in Europe. There was no personal saying in the castle other than “I have a shit load of money, look what I bought.” The interesting story about the castle though was Julia Morgan, the architect who designed it. During the tour we learned that Julia was the first woman to ever attend the Beaux-Art School in Paris, the Mecca of architecture back in those days. She was also a civil engineer and one of the first to build in reinforced concrete in California, a fact that earned her a solid reputation, given all the earthquakes in the area. So the funny thing is that Hearst castle, although it looks like something out of a fairytale, is actually a block of concrete...as a matter of fact, if you look closely at the walls of the main building, you'll notice that what looks like bricks are not bricks at all but concrete made to look like brick...they “drew” bricks onto the concrete. I call that irony.

After Hearst castle we continued driving towards Monterey and stopped along the way to watch Elephant seals on the beach. In case you didn't know, there is an Elephant seal association and they've built the most wonderful boardwalk on a beach where the Elephant seals return year after year to fight, mate and give birth. It was just amazing to see these HUGE animals scattered like rocks all over the beach. The males are gigantic with sharp teeth and a bad-ass attitude. The females look after their pup and stay close to the male...each male is surrounded by a few females and if other males come close to one of his females, well, bring it on...We were lucky enough to find one of the volunteers on the boardwalk to tell us a little bit about these magnificent animals. He said that most of the pups are about a week old and pointed to some who were dead and buried under the sand. He said that when the males start to fight, they trample over (and often kill) whatever is in their way. Scary. It was unusually interesting to see that the Elephant seal's flipper resembles a human hand and more than once we could see them scratching their nose in a very human-like fashion. We also learned that the seals occupy that beach all through the year but around Valentine's day, the males get restless and start fighting over females to mate with. That's when all the action happens. While on the beach, the seals do not eat, the pups are the only ones who get to nurse while the mothers lay almost motionless to conserve energy. Contrary to what we thought, the pups don't know how to swim, they stay on the shore until they're strong enough to get in the water. It was an awesome sight and we could have spent the whole afternoon standing on that boardwalk...unfortunately we had to move on.

Debbie does Dallas

We names our GPS Debbie. It was an homage to the star of a successful series of adult movies called "Debbie does ________" (where you fill in the blank with one of the 52 states). Gila would like to mention at this time that this was my idea and she has never heard or seen any of the aforementioned movies. Whether you believe her or not is totally up to you. Personally, I wouldn't.
So our Debbie is less on the pornographic side and more on the crazy. For example, while we were driving through the Arizona desert, in the middle of nowhere, she suddenly beeps and says "in 500 feet turn left." Hu? We looked at her little monitor, nothing, no turn, no sign, nothing, just desert and more desert. And at several other occasions, Debbie would loose her mind and the little triangle that represents our car would start going off its marked path...all of a sudden our car is no longer on the highway but floating in a patch of what seems to be grass of sea...oh Debbie.

Ladies and Gentlemen- We broke the house!

Yesterday morning, just after breakfast and before we left Las Vegas, we inserted $1 bill to a slot machine and won! a whole $7.25...an amazing 625% turn over!
Then we decided to quite while we're ahead.