בדרום הרחוק

ניו מקסיקו- אולי המילה "חדש" בשם מעוררת תחושות אופטימיות של חידוש ורעננות, אולי. המציאות היא שזה חור העכוז הגדול ביותר שעברנו בו במהלך הנסיעה שלנו עד כה. אבל אני אסייג אגיד שראינו רק את החלק הדרומי של ניו מקסיקו לאורך כביש 10 כדי לא לפגוע באף ניו מקסיקני שקורא את הבלוג שלנו. רוב המקומות שעברנו בדרך נראו כמו ערי רפאים שאף אחד לא ממש גר בהם עם שני פחונים ותחנת דלק. אחד מהמקומות שרצינו לעצור בהם, לא ממש בגלל שרצינו לבקר בהם אלא בגלל שכשנוסעים כל כך הרבה צריך לעצור מידי פעם היה לורדסבורג שלפי הספר יש שם מסעדה מקסיקנית שווה ביותר. הבעיה היחידה הייתה שבלי הרבה מאמץ הצלחנו לפספס את המקום הזה, בגלל שכבר היינו רעבים והמשך הכביש לא נראה ממש אטרקטיבי, הסתובבנו וחזרנו. ואכן כמו שהספר הבטיח, העיירה הזאת נראתה כאילו שכולם ברחו ממנה בבהלה. מצאנו את המסעדה, שנראתה סגורה מרחוק, נכנסנו ומצאנו את עצמנו 20-30 שנה אחורה- ושולחנות פורמייקה, כסאות עץ וכוסות ענקיות של מים קרים. האוכל היה טעים אבל היה נגוע בחטא האמריקאי- גבינה ועוד גביבה- הרבה גבינה. כבר כתבנו בעבר שבארצות הברית אוכל שאין עליו גבינת צ'אדר מגורדת ומותכת בכמויות לא נחשב אוכל אכיל. לרוע המזל דעתנו על פי רוב מנוגדת.

מהמקום שכוח האל הזה המשכנו בנסיעה זריזה ואחרי עוד כמה מיילים נכנסנו לשמחתנו לאריזונה. המדבר של אריזונה הוא יפה הרבה יותר מהמדבר של ניו מקסיקו וגם התחושה באופן כללי חיובית הרבה יותר – ואפילו שכיחות האל של אריזונה טובה יותר מזו של ניו מקסיקו. ואכן כדי להוכיח את הטענה הזאת המקום הראשון שבקרנו בו באריזונה היה עיר רפאים. בדרך לשם היינו חייבים לעבור מאוד קרוב לגבול עם מקסיקו ולעיר שנקראת נוגלס שהיא חצי מקסיקנית וחצי אמריקאית ולכן לידה יש נקודת ביקורת של משטרת הגבולות, הפרט הזה יהיה חשוב להמשך. טומבסטון הייתה עיר תוססת שגרו בה בשנות השמונים של המאה ה- 19 יותר מעשרת אלפים איש, חלקם עבדו במכרות הכסף והחלק האחר סיפק להם שירותים. אבל עוד לפני סוף המאה ערך הכסף צנח ורוב האנשים נטשו את העיר. היום עדין גרים בטומבסון אנשים אבל הם בעיקר מתחזקים את העיר שמושכת הרבה תיירים- מסתבר שהדרך שבה רובם אוהבים לנהל את עסקי התחזוק שלהם היא בקרבות יריות מבויימים. אבל שיא הביקור שלנו בעיר היה הסיור במכרה הכסף. התאבזרנו בכובעי מגן וירדנו אל בטן האדמה כדי לראות איזו עבודת כריה מטורפת הם עשו שם בשתים עשרה שנה וללמוד שבאותם ימים כורים היו קרוב לוודאי השכירים שהשתכרו הכי הרבה (פי 5 מקאובויים) אבל כמובן שאת רוב הכסף רובם הוציאו על הטיפה המרה וזאת הסיבה שהיו כל כך הרבה בארים וסלונים בעיר.

יצאנו מטומבסטון עם רדת החשיכה והתחלנו לנסוע לטוסון כדי למצוא שם מלון וללכת לישון. אבל מי מכם שלא נרדם עדין זוכר את תחנת הגבול שאותה היינו צריכים לעבור כדי להגיע לטוסון. התקרבנו לנקודת העצירה בידיעה שבתור ישראלים אנחנו מתורגלים בבקורות כאלה, עוצרים ליד השוטר ששואל אותנו בנימוס שאלה שעליה ענינו כן בנונשלנטיות במטרה להמשיך הלאה, כשפתאום הבנו שנינו את השאלה באמת ושינינו את התשובה ללא, אבל זה כבר היה מאוחר מידי והבנו שבנקודה הזאת הכנסנו את עצמנו לצרות. השאלה הייתה אם אנחנו אזרחי ארצות הברית, אני חושבת ששנינו חשבנו שהוא שאל אותנו אם הגענו מארצות הברית. אופס. אחרי שתקנו ללא, והתחלנו להסביר שיניב לומד ואני אשתו הוא בקש מאיתנו לעצור בצד ולהראות לו את כל הניירות האפשריים שהיו לנו. בזמן שהוא הלך לבדוק אותם חשבנו על שתי טקטיקות חלופיות שיוכלו לעזור לנו, הראשונה הייתה שאני אצא מהאוטו, אראה לו שאני בהריון ואפנה לצד הרך שלו, או שאנחנו יכולים לרמוז שגם אנחנו שרתנו בצבא ובעצם אחים אנחנו ולפנות לרגשות ה"גולני עוצמה" שלו שכבר ראינו בעבר שזה עובד עם יוצאי צבא אמריקאים. כנראה שהסיפור שלנו היה מספיק אמין כי אחרי עשר דקות ובדיקה קפדנית הוא נתן לנו ללכת. הגענו לטוסון ועשינו את התרגיל שכבר הספיק לקבל את שמנו מאז- עצרנו ליד אחד המוטלים התחברנו לרשת האינטרנט שלהם ובדקנו מחירי מלונות עם האייפוד כדי להזמין דרך האינטרנט ולדעת לאן לנסוע.
בבוקר התעוררנו והחלטנו לטייל קצת במדבר המהמם של אריזונה. למה הוא כל כך יפה? כי האדמה והסלעים אדומים ועליהם צומחים כל מיני סוגים משונים של סוקולנטים, קקטוסים, צראוסים ו- הפתעה- פרקינסוניות שנראות מאוד מתאים שם. למדנו ישר שלקקטוס הגבוה קוראים סגוורו ולכן לרוב הדרכים, הכבישים והמוסדות במדינה קוראים "סגוורו --” השלם את החסר. בדרך ראינו שלט שהפנה לעיר העתיקה של טוסון, החלטנו לסטות ולהכנס. התברר שזה אתר שהוא עיר מזוייפת שבה צילמו את רוב מערבונים הקלסיים, יש בה כל מה שעיר מערב פרועית צריכה- מבנהעץ יעודי לכל מקום שבו אפשר לערוך קרב אקדחים כמו באר, סלון, מרזח, נפחייה, אורווה, משרד לשריף ועוד. כמובן שהסתובבנו שם והתבדרנו מאוד מכל התפאורה שמסביב. אפילו הצלחנו לראות המחזה של... כמובן- קרב אקדחים בין בילי הנער למישהו אחר, לא זוכרת את השם שלו, שמת בסוף. היה משעשע.

אחרי שהתעייפנו מהפלסטיק הלכנו לראות את הדבר האמיתי במוזיאון המדבר הפתוח, של – סונורה (באופן מוזר להרבה מקומות שעברנו בהם קראו סונורה) שזה בעיקרון שטח פתוח די גדול שאפשר לטייל בו ולראות דברים מגניבים מהמדבר. ראינו המון המון קקטוסים מסוגים שונים וגם הרבה חיות אבל השיא היה תצוגת תכלית כזאת שהם עושים שם עם עיטים שגדלים באזור .

כשיצאנו משם התישבנו באוטו כדי להחליט לאן לנסוע, לפי התכנון המקורי היינו , אמורים להמשיך מערבה ליומה- אריזונה ומשם לסן דיאגו, אבל בהבזק של ספונטניות מאוד לא אופייני לצמד פקטרמן-אופיר החלטנו שזה יהיה עדיף לנסוע ללס ווגס ומשם להמשיך ללוס אנג'לס ולוותר על סן דיאגו. על כך נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע לאיזו עיירה כשעתיים מלס ווגס. הנסיעה הייתה ממש ארוכה ואנחנו בטוחים שהדרך הייתה ממש ציורית ויפה למרות שהייתה חשיכת מוות. בבוקר התעוררנו ואחרי ארוחת הבוקר המסורתית המשכנו לכיוון סכר הובר. כשהגענו לשם החלטנו לקחת את הסיור הקצר במתקן שכלל ירידה לתחתית הסכר ואח"כ עליה לתצפית על הסכר, בליווי מדריכים מבדרים שמדקלמים את אותם הסברים חמישים פעם ביום ותוקעים בדיחת
dam-damm
כל שני משפטים. היה מחכים.
אחרי הסכר המשכנו ללס ווגס- אבל על זה בפוסט הבא.