התעוררנו בבוקר, והלכנו לטייל ברובע הצרפתי הישן של העיר שמכיל בעיקר הרבה חנויות לתיירים שמוכרים בהן שטויות וודו מסוגים שונים וקפה שעשוי מציקורייה. אבל בין כל השטויות האלה יש גם מקומות מעניינים כמו בית המכס הישן שבו ראינו תערוכה על חרקים, עם המון חרקים חיים ומשופדים בכל הצבעים והצורות והגדלים. התערוכה הזאת נבנתה ועוצבה לילדים ולכן רוב המייצגים היו בגובה שבעים וחמישה סנטימטרים אבל זה לא הפחית מההנאה שלנו. הסיום היה בביתן סגור שבו הם מגדלים כל מיני פרפרים אקזוטיים שמתעופפים ברחבי הביתן בעודך עובר על ידם. כשדברנו עם המטפלת של הפרפרים היא אמרה שאלה לא פרפרים מקומיים והם קונים אותם במיוחד ממגדלים, ולכן כשהם מתים אחרי שבועיים בערך צריך לאסוף אותם ולטפל בהם כמו חומר ביולוגי שרוצים להפטר ממנו כדי שלא יהיה מצב שהם ישוחררו לטבע ויתחילו להתרבות. אחרי הפרפרים בקרנו בבית הרמן. הרמן היה סוחר גרמני יהודי שהגיע לניו אורלינס והתחיל לשלוח לאירופה מוצרים מהמיסיסיפי וכך הוא עשה הון רב. רב מספיק בשביל לבנות בית מידות במרכז ניו אורלינס להתחתן עם בחורינה עשירה ולהמיר את דתו לקתוליות כמו רוב תושבי ניו אורלינס הבית שלו תוכנן ונבנה בסגנון אמריקאי-פדרלי שהתחיל להיות פופולרי אחרי מלחמת העצמאות בעיקר במדינות הפדרציה (וירגיניה ניו יורק, רוד איילנד, קונטיקט, פילדלפיה, מאסצוסט, מיין, ניו המפשייר, קרולניה- אני מקווה שלא שכחתי אף אחת או הכנסתי אחת בטעות) כחלק מהגדרת הזהות העצמית האמריקאית ולא בסגנון הצרפתי שהיה מקובל בניו אורלינס. אבל בכל זאת הם שמרו על כמה מאפיינים מקומיים כמו חלונות גדולים עם תריסים, תקרות גבוהות וחדרים שנפתחים אחד לשני כדי לאפשר מעבר אויר. מאז שהגענו לארצות הברית אנחנו מאוד אוהבים סיורי בתים וגם זה לא אכזב בכלל. זה נורא כיף להכנס לבתים של אנשים אחרים ובמיוחד אם הם מתים יצר החטטנות הופך מיד לתחקיר הסטורי לגיטימי. היו שם כל מיני אביזרים מעניינים כמו מטחנת בשר ומסננת מים וסט הסרויס המקורי של בני הזוג הרמן וכמובן שהיה אסור לצלם. אחרי הסיור היינו רעבים ולכן החלטנו לכבד את המסורות המקומיות ולאכול שעועית אדומה עם אורז כנהוג ביום שני.
המשכנו להסתובב עוד קצת בעיר ובערב יצאנו לאכול באחד הבארים המקומיים, ניו אורלינס היא עיר מאוד נחמדה, עם אוירה נעימה אבל בכל זאת היה בה משהו מוזר שלא ממש הצלחתי להבין מה הוא. אולי זה ההוריקן, למרות שהוא לא ממש השפיע על האזור המרכזי ההסטורי,.
למחרת התעוררנו לעוד יום קר ארזנו את חפצינו ונסענו לכיוון המיססיפי. בדרך עברנו מעל כמה גשרים ענקיים שמחברים בין שתי הגדות של הנהר הענקי הזה. לקחנו את אחד הכבישים שנוסעים בצמוד לנהר במטרה להגיע לאזור אחוזות המטעים של לואיזיאנה. הגענו לאחוזת נתיב האלונים- את השם האמיתי תמצאו בפוסט באנגלית, זה עושה לי בעיות לכתוב גם באנגלית וגם בעברית. זאת אחוזה ענקית שנבנתה בשנות הארבעים של המאה ה-19 על ידי בחור די עשיר שרצה להרשים את אשתו. באחוזה כמובן התגוררו ה-מ-ו-ן עבדים שחורים, שהועסקו בשדות קנה הסוכר ובמטלות הבית- ככה היה מקובל בלואיזיאנה פעם.
אחרי כמה זמן הם פשטו את הרגל והאחוזה עברה מיד ליד עד שהיא הגיעה לידי אישה אחת שלא היו לה ילדים והיא הקימה עמותה להנצחת האחוזה או משהו כזה. למרות שהבית הזה היה קצת יותר ממוסחר מהבית שבקרנו בו בניו אורלינס, זאת הייתה חויה מאוד מעניינת לראות איך אנשים גרו פעם באחוזות כאלה ולשמוע את הסיפורים על העבדים. הייחוד של האחוזה הזו הוא שיש לה שדרה מדהימה של אלונים עתיקים מאוד- בני כשלוש מאות שנים, בכניסה.
אחרי הטיול באחוזה המשכנו מערבה כשהמטרה הייתה לחצות את לואיזיאנה ולהגיע ליוסטון טקסס בלילה. בדרך עצרנו באגם מרטין וניסינו למצוא מישהו שיעשה לנו סיור בסירה ברחבי האגם- רעיון שקיבלנו אחרי כמה עלונים שמצאנו בדרך. אחרי שניסינו להתקשר לאחד האנשים שהציע טיול כזה בעלונים ולתאם את הסיור- אבל הבנו שזאת כמעט משימה בלתי אפשרית להבין את המבטא שלו תוך כדי נסיעה ודיבור בסלולרי. כשהגענו לאגם הבנו שאף אחד לא ממש רוצה להפעיל את הסירה בשביל שנינו ביום סגרירי וקר בשעה ארבע וחצי אחרי הצהרים ולכן החלטנו לצאת לסיור רגלי קצר. ראינו קצת את האגם והביצה אבל אחרי שמצאנו על השביל כמה תרמילים של רובה צייד החלטנו שהגיע הזמן לסיים את ההרפתקאה הזאת ולהתחיל לנסוע לכיוון טקסס. 
עברנו את יוסטון שהיא ענקית ויפה מאוד מרחוק, בלילה, מצאנו מקום לישון בו בלילה וביום למחרת התעוררנו כדי להמשיך בנסיעה ולהגיע לסן אנטוניו- כור מחצבתו של יניב או המקום שבו הוא גר כשהיה בן 11-13.
על סן אנטוניו, טקסס, ניו מקסיקו ואריזונה, אני אספר בפעם הבאה.
No comments:
Post a Comment