גאוה טקסנית

אני יודעת שאני לא עומדת בקצב, אני יודעת שהבחור כתב כבר על רוב הדברים שעשינו ושאני חייבת עדיין את כל טקסס לפחות. בשביל למנוע מעצמי את ההשפלה של לתרץ אני פשוט אתנצל ואתחיל לספר מה קרה.

עזבנו את לואיזיאנה והמשכנו עוד באותו היום לתוך טקסס, כבר בתחנת הדלק הראשונה שכשקנינו קפה ובקבוק מים שמענו שהמבטא שלהם קצת השתנה, אומנם דרומי אבל מובן הרבה יותר מהמבטא של האנשים בלואיזינאה. אני לא ממש יודעת מה הסיבה לזה, גם האנשים בטקסס מדברים מהר ומחברים מילים. וכמובן שהמילה האהובה עליהם ביותר שהיא זאת שמופיעה בכותרת הפוסט של יניב על טקסס- י'אול. שזה בתרגום חופשי לעברית אתם כולכם תעשו משהו בעתיד. לא ממש ברור למה הם מתכוונים כשהם דוחפים את זה לכל משפט בערך, אבל זה משמש אותם מצויין בתוך מילת קישור , תואר, שם פועל, שם עצם,ותאור גוף הכל ביחד. לפעמים זה גם מגיע בתור משפט ציווי, לדוגמא-

and ya'll have a nice day now!

כלומר- ושיהיה לכולכם יום טוב עכשיו! ועכשיו נראה אותך מעז שלא יהיה לך יום טוב...

בבוקר הגענו לסן אנטוניו שזה המקום שממנו התחילה המהפיכה הטקסנית. מתשיהו בתחילת המאה ה-19 החבריים בטקסנים החליטו שלא מתאים להם יותר להיות משוייכים לכתר הספרדי ושהם רוצים להיות חלק מהעמים החופשיים של ארצות הברית של אמריקה. על כך התאספו להם כמה חברים עם האקדחים והרובים שלהם באחד המנזרים הפרנציסקנים -האלמו- והראו לספרדים מה זה. לכן המקום הראשון שבקרנו בו בסן אנטוניו היה האלמו, וכמונו היו שם רוב הטקסנים, כנראה בגלל שזה היה חופש וכל ההורים רצו להראות לילדים שלהם מה זאת גאוה טקסנית.

גם אנחנו הרגשנו כמובן הרבה גאווה, זכרנו את האלמו, כמו שהם אומרים, וכמובן גם סרנו לחנות המזכרות כדי לקנות מדבקה עם הדגל של טקסס כדי לזכור אותו גם כשאנחנו שם בקיימברידג. משם המשכנו להסתובב בעיר אחרי ארוחת צהרים מקסיקנית טובה. הלכנו לאזור הישן של העיר שעכשיו יש בו כפר אמנים כזה, וראינו את הטיילת היפה שליד הנהר. ואת הפארק הראשי. ואז נכנסנו לאוטו ונסענו לראות את שאר המנזרים שמזורים ליד סן אנטוניו- הספרדים שלטו על השטחים שלהם בעיקר על ידי המנזרים הפרנציסקנים שאותם הם פזרו כל כמה ק"מ לאורך הדרכים הראשיות. סאן חואן (ג'ון או יונתן או יוחנן או משהו בסגנון) הוא המנזר שאליו הגענו, הוא בן שלוש מאות שנה בערך אבל חלק גדול ממנו נהרס. בעיקרון זאת בעצם חצר גדולה עם חומה מסביב ובתוך החצר היו מספר מבנים- כנסיה, אזור המגורים של הנזירים, בית ספר, תחנת מסחר ועוד. הסתובבנו בחצר ובמוזיאון הקטן שהקימו באחד המבנים וזה היה מאוד מעניין לראות איך חיו באזור הזה בעבר.

אחרי שסיימנו עם המנזר החלטנו לנסוע לשכונה שבה יניב גר כשהוא היה צעיר ופוחז, אומנם זה נשמע תמים, לנסוע לשכונה, ותזכרו שהיינו עדין בתחומי סן אנטוניו, אבל בגלל שהעיר כל כך מפוזרת ופרברית לקח לנו יותר מחצי שעה להגיע לשם. עוד בדרך יניב נמצא זכרונות נעימים כשהוא ראה את סניף הבורגר והפיצה המקומיים שבהם הם נהגו לאכול, ואת הסופרמרקט השכונתי. הגענו לרחוב ואחרי כמה דקות הוא גם זיהה את הבית שלהם שבמפתיע מאוד לא השתנה כמעט בכלל, כולל הצמחים שדינה, אמא של יניב, שתלה לפני כמעט 20 שנה- הצמחים בטוב. ואז רצינו למצוא את מועדון האתלטיקה הקלה שיניב התעמל בו. לא ידענו בדיוק איפה הוא למרות שיניב אמר שזה : “איפה שהוא שם מימין" ולכן הסתובבנו בשכונה המטרה למצוא אינטרנט שאנחנו יכולים להתחבר אליו עם האי-פוד, וכך נסענו ברחובות כשכל כמה מטרים אנחנו עוצרים ומנסים להתחבר, בסוף אפילו הגענו לסטארבקס שבדרך כלל יש להם אינטרנט ללקוחות, אפילו קנינו קפה, אבל אינטרנט לא היה. בסופו של דבר מצאנו חנות שכשעצרנו לידה עם האוטו היה לנו גם אינטרנט ואחרי בדיקה קצרה התברר שהמועדון אכן נמצא קצת הלאה מימין... הסענו לשם אבל הוא היה סגור כמובן, חבל.

לארוחת ערב חזרנו לטיילת שליד הנהר ומצאנו מסעדת בשרים טובה, יניב הזמין חצי פרה ותוך חמש דקות בערך לא נשאר ממנה דבר. ניצול משאבים מקסימלי הוא נר לרגלינו.

בבוקר קמנו בידיעה שיש לנו נסיעה מאוד ארוכה עד אל-פסו, בקצה המערבי של טקסס. על כן החלטנו לסטות מהדרך ולעבור דרך פרידרסבורג. השם כנראה לא אומר שום דבר אבל אם תנסו לקרוא אותו שוב, אני חושבת שתגלו שעולה לכם תמונת עיירת ייקים בראש. ואכן כ-ו-ל-ם בפרידריסבורג הם גרמנים מגרמניה. זאת עיר שנמצאת על דרך היין של טקסס ולכן יש שם הרבה יקבים וחדרי טעימות, וגם הרבה דברים אחרים שגרמנים אוהבים כמו בשר מעושן ואוכל בצנצנות. היה כיף בפרדריכסבורג, יניב טעם יין טקסני, אני יבתי בצד והעלתי זכרונות עם בעלת המקום על הימים שבהם היא הייתה בהריון (“כשאני הייתי בהריון עם שני הילדים שלי שתיתי כוס טקילה אחת כל חודש") קנינו כמה יינות מקומיים והמשכנו הלאה.

אחרי עוד נסיעה לא ממש קצרה החלטנו לסטות שוב מהדרך כדי לבקר במערות סונורה- מערות נטיפים שהתגלו במקרה בתחילת המאה העשרים . המערות נמצאות בבעלות פרטית, מוזר מאוד לפי התפיסות שלנו, כנראה שמאוד הגיוני לפי ההגיון הטקסני. הסיור שם לוקח שעתיים בערך, אבל לנו ממש לא היו שעתיים לכן בקשנו יפה שיעשו לנו סיור פרטי קצר, והם הסכימו כמובן תמורת מחיר הסיור המלא. המדריכה שלנו הייתה לפי הערכות גסות ביותר בת שמונה עשרה והיא נהנתה מאוד להדגיש כל מיני מילים שלא דרשו הדגשה במשפט ולהשתמש במילת הקוד הטקסנית מלעמלה בכל משפט. היה כיף ובעיקר מדהים, הנטיפים שם צומחים בכל מיני צורות מאוד מיוחדות, חלקם אפילו בצורה אופקית. כשיצאנו מהמערה סיפרנו לה שאנחנו ממשיכים לא פסו והיא כדי לעודד אותנו אמרה שיש לנו עוד ארבע וחצי שעות בערך ושכדאי שנשים לב לאיילים כשאחנו נוסעים כי הם משתגעים בלילות נוחים עם ירח מלא.

יצאנו לדרך, החמה שקעה לאיטה, מדי פעם בצד הדרך ראינו שלט שמזהיר מפני איילים אבל לא ממש התיחסנו אליו, רק כשהמשכנו עוד קצת שמנו לב שזה לילה של ירח מלא עם שמים נקיים מעננים וטמפרטורות לא ממש נמוכות... או או....

מאז שאנחנו קטנים מוכרים לנו סיפורים על במבי ואיזה חיות חמודות הם איילים, אבל המציאות היא כנראה די אחרת. אחרת לא הייו כל כך הרבה שלטים בצד הכביש , או שהיו שלטים שמזהירים מפני זאבים או תנים או גרוגים.

המשך הסיפור ידוע מראש, שלט של אייל שנצפה במערכה הראשונה יאשר את מהותו במערכה השלישית- היה זה לילה עם ירח , גילה , זאת אני, נהגה וניסתה לנווט בין המשאיות דאבל קבינה שנוסעות על כבישי טקסס בלילה כשאר , לפתע, המפלצת הגיחה מצד שמאל, פרצה לתוך הכביש , נבהלה מהמכוניות, מעדה, אני בלמתי בפתאומיות, יניב התעורר מהשינה, המשאיות המשיכו כאילו לא ממש אכפת להן, אבל האיילה הצליחה לעבור את הכביש לשטח הפתוח, אני חושבת שהיא לא ממש נפגעה, אבל לא עצרתי כדי לבדוק. למרות שזה נשמע אולי יותר הגיוני לא להאט או לבלום כשרואים אייל, חשוב לזכור שהרכב שלנו שכור וקטן, שימו לב לשם של הבלוג, ועל כן, אני חושבת שמפגש הדדי בין אייל דוהר ליונדיי אקסנט יכול להביא לנזקים זהים לשני הצדדים.

למרות הבהלה הקלה הנסיעה עברה בשלום, הגענו לאל פסו בערב של ראש השנה האזרחית והתרסקנו על מיטות המוטל שלנו בלי בכלל לחשוב שכדאי לצאת החוצה ולחפש אנשים חוגגים.

עד כאן בינתיים, בפוסט הבא אני אנסה להדביק את המתחרה הלועזי ולספר על ניו מקסיקו, ואריזונה.