פילי ים, סוסי ים, כוכבי ים וחמוצי ים

ללוס אנג'לס הגענו בשעות אחר הצהרים ובגלל שלא ממש היו לנו תכניות לאותו ערב החלטנו שזה זמן טוב לעשות כביסה. מצאנו את המכבסה הכי קרובה ונסענו אליה – כבסינו בידינו. התברר שהמכסבה נמצאת באזור המקסיקני של העיר, לא נורא מפתיע בהתחשב בעובדה שלוס אנג'לס היא עיר של המון בתים פרטיים ורק לאנשים עניים אין מכונת כביסה בבית. למרות התדמית שאולי יש לכם בראש על אזורים מקסיקנים, האזור הזה דווקא היה בסדר, במכבסה היו הרבה משפחות עם ילדים קטנים ששחקו בינהם, וליד המכבסה אפילו מצאנו סופר שקנינו בו דברים למלא את הציידנית שלנו.

בבוקר החלטנו לנסוע לגטי סנטר. גטי היה בחור חביב ועשיר שנטה לאסוף חפצי אמנות והחליט שאמנות היא דבר שכולם צריכים להנות ממנו ולכן פתח את האוסף שלו לציבור. אחרי שהוא נפטר העמותה שהמשיכה לנהל את עיניניו החליטה שצריך להקים מרכז שלם ולכן שכרו את שירותיו של האדריכל ריצ'ארד מאייר. מאייר תכנן מתחם מודרניסטי ולבן עם פרטים יפהפיים ומבטים מדהימים לכיוון העיר. האוסף לא רע גם כן וכולל בעיקר אמנות אירופאית עד האימפרסיוניזם (כולל), הדבר הנחמד באוסף הוא שממש מרגישים שמישהו בחר כל יצירה בנפרד לפי טעם אישי ועיניין מיוחד ולא סתם בשביל לאסוף ולאגור. המתחם נחמד כי הוא מורכב מכמה ביתנים שמסודרים סביב חצר פנימית ככה שאם מתעייפים אפשר תמיד לצאת החוצה לחצר ולנוח. בילינו שם כמעט יום שלם אבל הייינו יכולים להשאר עוד.

אחרי הגטי נסעו לשוק האיכרים שזה אומר בלוס אנג'לס מדרחוב קניות עם מיטב המותגים. המדרחוב מאוד נחמד ואנחנו היינו מאוד מאושרים לשבת בחוץ באמצע ינואר בחולצה קצרה וסודר ולאכול גלידה. אחרי הגלידה הגיע זמן הסרט- הלכנו לראות את אווטר בתלת מימד עם המשקפיים המיוחדים. וכמו שאמרו כבר גדולים מאיתנו- האפקטים מגניבים, הסיפור דבילי.
למחרת נסענו לטייל בסנטה מוניקה אחת מהשכונות של לוס אנג'לס, היה יום נהדר, עם שמש חורפית וכולם ישבו בחוץ בבתי הקפה ונהנו מהשמש. אחרי שספגנו גם אנחנו קצת שמש חזרנו למכונית כדי לגלות דו"ח חניה על השמשה הקדמית בגין איחור של 2 דקות (אמיתי לגמרי- שעת מתן הדו"ח מודפסת על הכרטיס) , כנראה שבלי דו"ח אחד הטיול הזה לא היה יכול להחשב באמת.
התחלנו לטפס על ההרים לכיוון הסוקויה פארק. ישנו בעיירה קטנה שקרובה לפארק.
אחרי שנת לילה טובה במיוחד התחלנו לטפס בכבישים העקלקלים של הפארק, בהתחלה, הנוף הוא נוף חורש, יפה והררי אבל די סטנדרטי ומוכר. אבל אחרי נקודות גובה מסויימת ודי בפתאומיות הצמחייה השתנתה ליער מחטניים ופה ושם התחילו להופיע עצי סוקויה. הדבר הנחמד בסוקויות הוא שבתור עצים צעירים הם די רגילים, ונראים למרחוק כמו אשוחים רגילים, אבל אם הם מבוגרים וגדולים הם הופכים להיות ענקים אדומים- הם גבוהים ורחבים בטרוף והגזע שלהם הופך להיות אדמדם עם שערות ונראה כמו רגליים גדולות של ממותות קדמוניות. העצים האלה פשוט מדהימים, זה לא ממש יאומן לאיזה מימדים הם יכולים להגיע, נוסף על זה למדנו שם שעד לפני 4000 שנה היה באותו איזור יער אחר לגמרי, ורק אז התחילו להופיע הסוקויות. אחד מהדברים שאופיינים ליער של הסוקויות הוא השריפות שהן טבעיות לבית הגידול הזה, ובאמת על כל עץ סוקויה ענק רואים סימני שריפה, אבל העץ מצליח להתאושש ומגדל קליפה חדשה בכל פעם שהוא נפגע משריפה.


היה לנו כיף ביער המושלג אבל בשעות אחרי הצהרים היינו חייבים לצאת בחזרה מערבה ולרדת מההרים לכיוון הים וכביש מספר אחת שמקשר בין לוס אנג'לס לסן פרנסיסקו. מצאנו בדרך מלון לישון בו במפרץ מורו ונרדמנו באפיסת כוחות.
בבוקר התחלנו לטייל באזור היפה הזה שנמצא על הים, מזג האויר היה מצויין ואנחנו לא האמנו עד כמה הכל נראה פסטורלי. התחלנו בטירת הרץ- שימו לב, הסיפור הזה אולי ישמע מוכר, אבל תשארו איתי- הרץ היה איל מדיה עשיר בתחילת המאה. המשפחה שלו קנתה חלקת אדמה לא קטנה במיוחד באיזור של סן סימון באמצע המאה ה-19 כאשר ארצות הברית כבשה את קליפורניה מהמקסיקנים. על השטח הזה הם בעיקר גידלו עדרי פרות. הבחור שלנו היה כאמור בעסקי המדיה- עיתונים, תחנות רדיו וכל דבר אחר שנותן למחזיק בו הרבה השפעה וכוח. בתחילת המאה ה-20 אמא הרץ נפטרה והורישה להרץ הצעיר את כל שטח האחוזה המשפחתי והוא החליט לבנות לעצמו בית קיט חביב בראש ההר. לצורך העיניין הוא שכר אדריכלית – ג'וליה מורגן שהייתה האשה הראשונה שלמדה בסקול דה בוזר והתמחתה בבניה בבטון, דבר שהיה די חדש באותו זמן. הוא אמר לה שהוא צופה שזה יקח בערך שנה וחצי לסיים את התכנון והבניה, בפועל התכנון והבניה נמשכו במהלך עשרים השנים הקרובות בעיקר בגלל שהבחור היה קרציה לא קטן ושיגע את הבחורה למוות עם אגפים חדשים שנוספו כל יום ותכנונים שנבנו ופורקו בגלל סיבות לא ברורות. לא תאמינו אבל גם הרץ היה אספן אמנות מושבע, הוא קנה חפצי אמנות מימי הביניים באירופה בעיקר של מנזרים ומוסדות שנכנסו לקשיים כלכליים ותכננן את האחוזה שלו שתתאים לחפצים האלה. בשנות העשרים והשלושים אם היית איש נחשב בעל השפעה ודעה הוזמנת להתארח בטירה של הרץ .אחרי שהוא נפטר היורשים שלו תרמו את האחוזה לעמותה שממשיכה לתפעל אותה בשיתוף עם מדינת קליפורניה ולכן כל ביקור עולה רק $27, עסק טוב להיות עשיר.

משם המשכנו על כביש אחת, אבל די מהר ראינו שלט שמצביע על איזור פילי ים בצד שמאל ולכן היינו חייבים לסטות מהכביש ולעצור. ואכן, על החוף שכבו להם מאות פילי ים ענקיים ושמנמנים שתזפו בשמש החורפית. אחרי שהתרגלנו למראה המוזר הצלחנו לזהות את הנקבות הקטנות מהזכרים הענקיים ומהגורים הכהים והקטנטנים ששכבו בדרך כלל ליד אמא שלהם. החיות האלה הן פשוט ענקיות, זה לא יאומן. מסביב לכל זכר גדול שוכבות כמה נקבות שאותן הוא מצפה לזווג לפני שהן חוזרות לים ומשאירות את הגורים עוד כמה שבועות לבד על החוף. מידי פעם זכר אחר מתקרב לאחת הנקבות ואז הזכר הענק מתרומם ומתחיל לנהום עליו נהמות די מפחידות ואם הוא לא נסוג הזכר הגדול גם יתחיל לרוץ לעברו אחוז אמוק בעודו דורס כל מה שנקרה בדרכו כולל גורים קטנטנים ומסכנים. פילי הים היו מדהימים ויכולנו להשאר שם עוד כמה שעות אבל השמש התחילה לרדת והבנו שאם לא נצא שוב לדרך נסע את רוב הדרך על כביש אחת בחושך וזה קצת חבל כי כל הקטע של הכביש הזה הוא שהוא מדהים.

התחלנו לנסוע ואכן היה מדהים, הרים בצד אחד, מדרונות ענקיים וים מהצד השני, באחד הסיבובים עצרנו כדי להסתכל על הים ואז בבת אחת, בלי שום התראה התחיל לעלות ענן מהים ולטפס על ההר, זה היה כל כך מהר וכל כך בפתאומיות שזה ממש הרגיש כאילו לענן הזה יש תודעה מסויימת ומשימה- להגיע לקצה ההר. אחרי זה המשכנו הלאה עוד כשעה וחצי עד מונריי שם חיכה לנו מלון המפנק עם בריכה מחוממת ושימו לב- כלים מחומרים שהם לא פלסטיק לארוחת הבוקר. זה אולי ישמע מוזר אבל בכל המלונות שבהם ישנו הגישו לנו ארוחת בוקר בכלי פלסטיק או גרוע מזה בקלקר. ארוחת בוקר זו אחת מהארוחות המהנות ביותר ביום בעיני, אבל בכלי פלסטיק זה לא מרגיש אותו הדבר.
בבוקר נסענו לעיירה כרמל (אכן כנראה על שם הכרמל המקורי) שזו עיירה מפונפנת של אנשים בעלי ממון שיצאו לגמלאות בנוף פסטורלי של ים והר. אבל- בעיירה הזו מצאנו מאפייה מצויינת עם חלון ראוה ובו- קרם שניט! אה! כשנכנסו פנימה לא היה זכר לאותו מאפה חינני, אבל במקום זה מצאנו עוגיות מצויינות, מראה וטעם שיקשה להמצא בקימברידג' המאותגרת קולינרית.

אחרי העוגיות המשכנו עם האוטו למסלול שהיו כתובים עליו דברים די טובים בספר- 17 מייל של נוף, נשמע טוב...התברר לנו שזה כביש פרטי שצריך לשלם איזו אגרה כדי לנסוע בו, והוא פרטי בגלל שהוא מקיף איזה קהילה סגורה של מליינים שבונים אחוזות ענק די מכוערות שצופות על הים ומשחקים גולף כל היום. בכל זאת היו במסלול הזה כמה נקודות מאוד יפות עם תצפית מדהימה על החוף.
אחרי כרמל המשכנו למונטריי ולאקווריום- שלפי מה שהם טוענים הוא הגדול ביותר בארצות הברית. בין השאר ראינו שם כרישים וצבי ים, המון שושנות ים וכוכבי ים ומלפפוני ים, ושיא השיאים היה תצוגת המדוזות וסוסוני הים- יצורים די מוזרים אבל מאוד פוטוגנים.

משם המשכנו לחלק האחרון בטיול שלנו- יער ושמרית חברים יקרים שלנו שגרים ליד סן פרנסיקו, אבל על כך בפוסט הבא והאחרון.

פחות דיבורים, יותר פעלתנות*

הגענו ללס ווגס בשעות הצהרים המוקדמות, באופק זהרו הרי אדום. ברגע שעברנו מאריזונה לנוודה שזה קרה בעצם בסיור בסכר הובר התחילו להופיע מיני מבנים מוזרים בצד הדרך בעלי מורפולוגיות אדריכליות מאוד משונות רובן קשורות בדרך זו או אחרת לטירות מימי הביניים. על המבנים התנוססו מסכי פלזמה ענקיים שנצצו קצת פחות באור הצהרים היוקד והכריזו על: בירה-1$, כלב חם (נקנקיה) 1$ ו-----”24 שעות של הימורים"
באופן לא כל כך מפתיע גם המלון שלנו בלס ווגס היה בעל אותן מורפולוגיות רק גדול יותר מכל מה שראינו בדרך- האקסקליבר. מלון שנבנה בשנות שמונים, כנראה, על הסטריפ של לס ווגס עם אלמנטיים טירתיים מוזרים ביותר. באור יום זה נראה כאילו וולט דיסני לקח קצת יותר מידי ספידים אבל לא שכח להשתמש בכל צבעי היסוד ביחד.

עשינו צ'ק אין, קיבלנו מפתחות, התחלנו לנווט את דרכנו בתוך הקזינו לעבר המעלית שמובילה לחדרים כאשר בפתאומיות הותקפנו בשאלה- הגעתם עכשיו? ולפני שהספקנו לענות- כמה זמן אתם הולכים להיות בלס ווגס? הסתכלנו וראינו בחור מגולח למשעי בחליפה עם תג שם, ענינו שאנחנו הולכים להיות פה יום אחד בלבד. אה, יופי, אומר הבחור, אני רוצה לתת לכם מתנות. נהדר, אמרנו- מילה שבארצות הברית משמשת כדי להגיב כמעט על כל דבר וגם, מי לא אוהב לקבל מתנות בווגס. אכלתם צהרים כבר? הוא ממשיך. לא, ענינו, בדיוק אנחנו בדרך לשם. מצויין, אני יכול לתת לכם ארוחת צהרים חינם, מה אתם עושים הערב? יש לנו כרטיסים לסירק דה סולה (ועל כך בהמשך), אמרנו בשמחה. אפשר לשאול כמה הם עלו לכם? הוא ממשיך, הייתי יכול להשיג לכם אותם בחצי מחיר. כאן אני אעצור לשניה את השיחה כדי להגיד שבנקודה הזאת התחילו לצלצל פעמונים כבדים בראשינו, לא ממש משנה כמה הכרטיסים עלו (זה לא ממש זול) כשהזמנו אותם בטלפון קבלנו כבר 35% הנחה בגלל שאנחנו סטודנטים ולכן הרגשנו ממש מצויין עם המחיר ששילמנו עליהם. נחזור לשיחה- ולפני ההופעה, אני יכול לתת לכם ארוחת ערב חינם, הוא ממשיך בתיאור. טוב זה אכן נשמע מפתה מאוד, אנחנו ממשיכים לדקלם את מילת הקוד "נהדר" שכאמור לא אומרת ממש כלום פה. ואז זה מגיע- יש לנו בית מלון חדש שאנחנו רוצים להראות אותו לאנשים, יש לי הסעה שיוצאת מפה עוד חמש דקות, אני יכול לסדר לכם שתסעו עם ההסעה הזאת לשם, תהיה שם ארוחת צהרים של סנדויצים, אתם רק צריכים לראות את המלון אתם לא חייבים לקנות שום דבר, אחרי ההצגה של המלון ההסעה תחזיר אתכם לפה- הוא ירה. אמממ... לא תודה אדוני, שיהיה לך יום טוב..
נכנסנו לחדר שהמשיך את הקו העיצובי התמוהה, פרקנו את החפצים והחלטנו שצריך ללכת לחפש ארוחת צהרים, יצאנו החוצה והתחלנו לצעוד לעבר המלון הקרוב- הלוקסור, עוד מלון שנות השמונים שהנושא שלו הוא- מצרים העתיקה. על כן מוצב לו ספינקס פלסטיק ענק בכניסה והעיצוב הפנימי הוא בצבעי זהב טורקיז וצהוב. אחרי שאכלנו את ארוחת הצהרים החלטנו שמגיע לנו להתפנק בקינוח ולכן הזמנו את אחת העוגות מהתפריט. כמובן שבקשנו שני מזלגות כדי שנוכל לאכול אותה ביחד. אחרי כמה דקות קיבלנו עוגת גלידה עם חמש שכבות עוגה וגלידה שונות, מצופה בשוקולד כמובן ועליה עוד כל מיני עיטורי שוקולד מוזרים, בקיצור העוגה הזאת הייתה מספיקה למסיבת יומהולת בגן ילדים ממוצע. אני באמת לא מאמינה שמישהו יכול לאכול כזה דבר לבד. למרות שזה היה קשה, נגשנו למשימה וחיסלנו את העוגה.

כל מה שנותר לעשות אחרי זה, זה לחזור למלון לשנת צהרים.
אחרי הצהרים התעוררנו משנת היופי במלון הטירה שלנו והחלטנו שזה הזמן לבדוק את הסטריפ של לס וגס בהליכה לכיוון המלון שבו מציג המופע שלנו. בלס וגס, כך למדנו, הכל נעשה במלונות, המסעדות נמצאות במלונות וגם האולמות והמופעים. המלון שהיינו אמורים להגיע אליו היה קצת רחוק מהמלון שלנו בערך מייל הליכה ברגל שזה פחות או יותר 20-30 דקות. התחלנו ללכת ואז נתקלנו בנפלאות התכנון האורבני של לס וגס- כל מלון הטוב בעיניו יעשה. על כן אם לדוגמא מלון מסויים מחליט שהוא רוצה שהבריות שצועדות ברחוב יסורו לתוכו ולתוך הקזינו שלו בדרכם מנקודה אחת לשניה הוא יחסום את המדרכה ויאלץ את אותן בריות מסכנות לעלות על גשר שמוביל לקזינו ואחר כך לרדת מהגשר בחזרה לרחוב הראשי אם בכל זאת הן בוחרות שלא להכנס לקזינו. כאשר רגלך נוגעת בקרקעת הרחוב המיוחלת אתה נתקל בתופעת רחוב לס וגסית נוספת והיא נחילי המהגרים המקסיקנים הלא חוקים שדוחפים לך ליד כרטיסי ביקור של פועלות תעשיית המין המשגשגת של עיר האורות. נציין רק שהכרטיסים לא בהכרח מכילים תיאור מילולי של בעל המקצוע. אחרי מספר גשרים כאלו ואלפי כרטיסי ביקור התחלנו לאבד קצת את הסבלנות. הפער הכל כך גדול בין היוקרה המזוייפת של הקזינו והמלונות, הנצנוצים הזוהרים של שלטי הניאון והלכלוך ברמת הרחוב היה קצת קשה לנפש.
אבל בסוף הגענו למלון, ואחרי ארוחת ערב נחמדה נכנסנו למופע. סירק דה סולה זו קבוצה שמכילה הרבה מקצוענים מכל מיני מקומות בעולם, הם מעלים מספר מופעי קרקס שכוללים בעיקר אקרובטיקה מדהימה, ריקודים, סטנד אפ, אתלטיקה, תלבושות ואיפורים יוצאי דופן ועוד. קצת קשה לתאר את מה שהם עושים אז הנה לינק לסרט המופע שאנחנו ראינו. היה מהמם.


בבוקר התעוררנו, ארזנו את חפצינו ויצאנו לכיוון לוס אנג'לס. הנסיעה ללוס אנג'לס לוקחת בערך ארבע שעות ולכן עצרננו בדרך בקליקו- עיירת רפאים שהייתה מאוד פופולרית בזמן הבהלה לזהב שבעצם הייתה הבהלה לכסף- גרו בה הרבה אנשים אבל עם הזמן איכות הכסף במכרות ירדה והאנשים התחילו לעזוב, היום רשמית גרים בה 8 אנשים או משהו כזה. הרחוב הראשי של קליקו משוחזר ויש בו חנויות ומסעדות. נחמד. אכלנו ארוחת צהרים במסבאה משוחזרת, על כל שולחן היה דלי קטן עם בוטנים בקליפה- התחלנו לפצח אבל לא מצאנו מקום לשים בו את הקליפות לכן החזקנו אותן ביד, כיאה לאשכנזים מנומסים, עד שהגיעה בעלת המקום ואמרה שאנחנו אמורים לזרוק אותן על הרצפה- הם מטאטים פעם בשבוע.


אחרי ארוחת הצהרים החלטנו לעשות שתי פעילויות חביבות עלינו במיוחד: סיור ברכבת באזור שבו הייתה העיר וכניסה לאחד המכרות הישנים.
משם המשכנו ללוס אנג'לס למלון שלנו בצ'ינהטאון (בחירה תמוהה משהו שלנו)
בפוסט הבא אני אכתוב על לוס אנג'לס, וכרגיל תמונות רבות מחכות כאן.

* המלך- 1968, לס ווגס

בדרום הרחוק

ניו מקסיקו- אולי המילה "חדש" בשם מעוררת תחושות אופטימיות של חידוש ורעננות, אולי. המציאות היא שזה חור העכוז הגדול ביותר שעברנו בו במהלך הנסיעה שלנו עד כה. אבל אני אסייג אגיד שראינו רק את החלק הדרומי של ניו מקסיקו לאורך כביש 10 כדי לא לפגוע באף ניו מקסיקני שקורא את הבלוג שלנו. רוב המקומות שעברנו בדרך נראו כמו ערי רפאים שאף אחד לא ממש גר בהם עם שני פחונים ותחנת דלק. אחד מהמקומות שרצינו לעצור בהם, לא ממש בגלל שרצינו לבקר בהם אלא בגלל שכשנוסעים כל כך הרבה צריך לעצור מידי פעם היה לורדסבורג שלפי הספר יש שם מסעדה מקסיקנית שווה ביותר. הבעיה היחידה הייתה שבלי הרבה מאמץ הצלחנו לפספס את המקום הזה, בגלל שכבר היינו רעבים והמשך הכביש לא נראה ממש אטרקטיבי, הסתובבנו וחזרנו. ואכן כמו שהספר הבטיח, העיירה הזאת נראתה כאילו שכולם ברחו ממנה בבהלה. מצאנו את המסעדה, שנראתה סגורה מרחוק, נכנסנו ומצאנו את עצמנו 20-30 שנה אחורה- ושולחנות פורמייקה, כסאות עץ וכוסות ענקיות של מים קרים. האוכל היה טעים אבל היה נגוע בחטא האמריקאי- גבינה ועוד גביבה- הרבה גבינה. כבר כתבנו בעבר שבארצות הברית אוכל שאין עליו גבינת צ'אדר מגורדת ומותכת בכמויות לא נחשב אוכל אכיל. לרוע המזל דעתנו על פי רוב מנוגדת.

מהמקום שכוח האל הזה המשכנו בנסיעה זריזה ואחרי עוד כמה מיילים נכנסנו לשמחתנו לאריזונה. המדבר של אריזונה הוא יפה הרבה יותר מהמדבר של ניו מקסיקו וגם התחושה באופן כללי חיובית הרבה יותר – ואפילו שכיחות האל של אריזונה טובה יותר מזו של ניו מקסיקו. ואכן כדי להוכיח את הטענה הזאת המקום הראשון שבקרנו בו באריזונה היה עיר רפאים. בדרך לשם היינו חייבים לעבור מאוד קרוב לגבול עם מקסיקו ולעיר שנקראת נוגלס שהיא חצי מקסיקנית וחצי אמריקאית ולכן לידה יש נקודת ביקורת של משטרת הגבולות, הפרט הזה יהיה חשוב להמשך. טומבסטון הייתה עיר תוססת שגרו בה בשנות השמונים של המאה ה- 19 יותר מעשרת אלפים איש, חלקם עבדו במכרות הכסף והחלק האחר סיפק להם שירותים. אבל עוד לפני סוף המאה ערך הכסף צנח ורוב האנשים נטשו את העיר. היום עדין גרים בטומבסון אנשים אבל הם בעיקר מתחזקים את העיר שמושכת הרבה תיירים- מסתבר שהדרך שבה רובם אוהבים לנהל את עסקי התחזוק שלהם היא בקרבות יריות מבויימים. אבל שיא הביקור שלנו בעיר היה הסיור במכרה הכסף. התאבזרנו בכובעי מגן וירדנו אל בטן האדמה כדי לראות איזו עבודת כריה מטורפת הם עשו שם בשתים עשרה שנה וללמוד שבאותם ימים כורים היו קרוב לוודאי השכירים שהשתכרו הכי הרבה (פי 5 מקאובויים) אבל כמובן שאת רוב הכסף רובם הוציאו על הטיפה המרה וזאת הסיבה שהיו כל כך הרבה בארים וסלונים בעיר.

יצאנו מטומבסטון עם רדת החשיכה והתחלנו לנסוע לטוסון כדי למצוא שם מלון וללכת לישון. אבל מי מכם שלא נרדם עדין זוכר את תחנת הגבול שאותה היינו צריכים לעבור כדי להגיע לטוסון. התקרבנו לנקודת העצירה בידיעה שבתור ישראלים אנחנו מתורגלים בבקורות כאלה, עוצרים ליד השוטר ששואל אותנו בנימוס שאלה שעליה ענינו כן בנונשלנטיות במטרה להמשיך הלאה, כשפתאום הבנו שנינו את השאלה באמת ושינינו את התשובה ללא, אבל זה כבר היה מאוחר מידי והבנו שבנקודה הזאת הכנסנו את עצמנו לצרות. השאלה הייתה אם אנחנו אזרחי ארצות הברית, אני חושבת ששנינו חשבנו שהוא שאל אותנו אם הגענו מארצות הברית. אופס. אחרי שתקנו ללא, והתחלנו להסביר שיניב לומד ואני אשתו הוא בקש מאיתנו לעצור בצד ולהראות לו את כל הניירות האפשריים שהיו לנו. בזמן שהוא הלך לבדוק אותם חשבנו על שתי טקטיקות חלופיות שיוכלו לעזור לנו, הראשונה הייתה שאני אצא מהאוטו, אראה לו שאני בהריון ואפנה לצד הרך שלו, או שאנחנו יכולים לרמוז שגם אנחנו שרתנו בצבא ובעצם אחים אנחנו ולפנות לרגשות ה"גולני עוצמה" שלו שכבר ראינו בעבר שזה עובד עם יוצאי צבא אמריקאים. כנראה שהסיפור שלנו היה מספיק אמין כי אחרי עשר דקות ובדיקה קפדנית הוא נתן לנו ללכת. הגענו לטוסון ועשינו את התרגיל שכבר הספיק לקבל את שמנו מאז- עצרנו ליד אחד המוטלים התחברנו לרשת האינטרנט שלהם ובדקנו מחירי מלונות עם האייפוד כדי להזמין דרך האינטרנט ולדעת לאן לנסוע.
בבוקר התעוררנו והחלטנו לטייל קצת במדבר המהמם של אריזונה. למה הוא כל כך יפה? כי האדמה והסלעים אדומים ועליהם צומחים כל מיני סוגים משונים של סוקולנטים, קקטוסים, צראוסים ו- הפתעה- פרקינסוניות שנראות מאוד מתאים שם. למדנו ישר שלקקטוס הגבוה קוראים סגוורו ולכן לרוב הדרכים, הכבישים והמוסדות במדינה קוראים "סגוורו --” השלם את החסר. בדרך ראינו שלט שהפנה לעיר העתיקה של טוסון, החלטנו לסטות ולהכנס. התברר שזה אתר שהוא עיר מזוייפת שבה צילמו את רוב מערבונים הקלסיים, יש בה כל מה שעיר מערב פרועית צריכה- מבנהעץ יעודי לכל מקום שבו אפשר לערוך קרב אקדחים כמו באר, סלון, מרזח, נפחייה, אורווה, משרד לשריף ועוד. כמובן שהסתובבנו שם והתבדרנו מאוד מכל התפאורה שמסביב. אפילו הצלחנו לראות המחזה של... כמובן- קרב אקדחים בין בילי הנער למישהו אחר, לא זוכרת את השם שלו, שמת בסוף. היה משעשע.

אחרי שהתעייפנו מהפלסטיק הלכנו לראות את הדבר האמיתי במוזיאון המדבר הפתוח, של – סונורה (באופן מוזר להרבה מקומות שעברנו בהם קראו סונורה) שזה בעיקרון שטח פתוח די גדול שאפשר לטייל בו ולראות דברים מגניבים מהמדבר. ראינו המון המון קקטוסים מסוגים שונים וגם הרבה חיות אבל השיא היה תצוגת תכלית כזאת שהם עושים שם עם עיטים שגדלים באזור .

כשיצאנו משם התישבנו באוטו כדי להחליט לאן לנסוע, לפי התכנון המקורי היינו , אמורים להמשיך מערבה ליומה- אריזונה ומשם לסן דיאגו, אבל בהבזק של ספונטניות מאוד לא אופייני לצמד פקטרמן-אופיר החלטנו שזה יהיה עדיף לנסוע ללס ווגס ומשם להמשיך ללוס אנג'לס ולוותר על סן דיאגו. על כך נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע לאיזו עיירה כשעתיים מלס ווגס. הנסיעה הייתה ממש ארוכה ואנחנו בטוחים שהדרך הייתה ממש ציורית ויפה למרות שהייתה חשיכת מוות. בבוקר התעוררנו ואחרי ארוחת הבוקר המסורתית המשכנו לכיוון סכר הובר. כשהגענו לשם החלטנו לקחת את הסיור הקצר במתקן שכלל ירידה לתחתית הסכר ואח"כ עליה לתצפית על הסכר, בליווי מדריכים מבדרים שמדקלמים את אותם הסברים חמישים פעם ביום ותוקעים בדיחת
dam-damm
כל שני משפטים. היה מחכים.
אחרי הסכר המשכנו ללס ווגס- אבל על זה בפוסט הבא.

Viva Las Vegas!?

So, Vegas is horrible. Really. It has to be one of the most disgusting places on earth...and I'll give some examples. We checked into the Excalibur hotel...a make belief castle that's actually...well, yes, you've guessed it...ש Casino. Las Vegas is all about the fake, but not in a good way, you know...sometime fake can be fun, sometime it's better than the real thing, but in the case of Las Vegas nothing is farther than the truth. After checking into the hotel and taking a nap, we had tickets to see Cirque Du Soleil at Treasure Island so we decided to walk over there and see the strip on the way. From a purely urban design perspective, the strip doesn't work. Let me explain. First and foremost, the road and with it cars have taken over the strip. Sidewalks have been reduced to the absolute minimum, forcing people to walk in almost straight lines (one in each direction). What is even worse is that sidewalks are not continuous, as a matter of fact, every time you want to cross to the next sidewalk (and I'm not talking about crossing the road from one side to another, but staying on the same side), you have to go up stairs, cross a bridge and then go down the stairs. The bottom line, if you're old, handicapped, etc. you're screwed. The strip also has two very distinct sides - one side that's more reserved (that's the side where the Belaggio, Mirage and other Casions are) and another side that's full of illegal immigrants handing out business cards of call girls with the slogan "Direct Babes - call and get a woman in 20 minutes"...or something like that and an accompanying "exotic" picture. Anyway, whenever you pass by them, they tap their cards really hard on their hand, like some kind of signal and then push them in your face...at the end of the night, as we were walking back to the hotel, the sidewalk was completely covered with these business cards...

If you've never seen a Cirque Du Soleil show, you have to go! Trust us, you have to. We saw Mystere at Treasure Island and it was fantastic. It felt familiar in a way, I mean, it's essentially a clever combination of modern dance, gymnastics and circus...yet all three are weaved together to create a non-stop, breath-taking experience...truly magnificent! The show included a dynamic stage that kept revolving, going up and down and doing all sort of things. Costumes were crafted to complement the performers' part and at the end of the show a giant snail puppet emerged from beneath the stage and hoovered in a pool of smoke...magical! Bottom line, go see one of their shows.

The next morning we left Las Vegas, headed toward L.A. We stopped at yet another mining ghost town called Calico. Similar to Tombstone, Calico used to be a bustling metropolis back in the days of silver and burax, but today its population has shrunk to 9 (!). Once again, we went through the attraction, walked through another mine tour, rode the train and visited the shops. Nothing too exciting.

In L.A. we found a hotel smack in the middle of Chinatown...at first this seemed like a wonderful idea (especially because of the price per night) but in hind sight we should have “spoiled” ourselves with something better. Anyhow, the highlight of our L.A. experience is the Getty Center, which is a Richard Meier building, and as architects we spent most of the visit debating whether the building is “relevant” or not. I'm not going to go into the details of what we saw, however, it is a place you have to visit if you're in L.A. for several reasons. One, they only charge $15 for parking and then everything else is free, so you can spend a whole day just walking around the center without a care in the world. Two, the building is quite spectacular, I mean, Richard Meier has been doing the same thing for the last 40 or so years, so you can bet your ass that he's got this building down, baby. Third, it was refreshing to see a museum collection that was once someone's personal art collection and not some curator's “job”...meaning, almost all the pieces are things you can relate to, even to the point of (maybe) placing them in your living room (that is, if you are rich as Mr. Getty was...). I did want to show a picture I took of the building's model which stands in the entrance hall and to say a few words about its architectural merit. However, as I don't have access to Photoshop right now, I'll delay the discussion till we get back to Cambridge...

The rest of our L.A. experience is pretty forgettable, so if you're curious just check our picture on flickr. I will mention a rather questionable event in which we found ourselves doing laundry in the middle of the night in some stinky little laundromat surrounded by illegal immigrants who looked at us like we fell from the sky (little did they know that we're also illegal immigrants). This story has a happy ending, i.e., we got our laundry done and no one got hurt.

Our next stop was Sequoia National Park. The road up to the park feels like one of those optical illusions where the road had no end...we kept going higher and higher and at some point everything got covered with snow. Regardless, everything was forgot the minute we laid our eyes on one of those red giants! Wow! Now that's a tree! These things are enormous...I don't think one can fathom their size from pictures...they are so big, you just want to hug them and say “thank you, I know what you've been through.” Unbelievable. The park is gorgeous and includes many trails of which we did only a few and one that was especially difficult but totally worth was “Big Baldy”. The trail goes up the hill to a clearing in the woods called “Big Baldy” where you get the most spectacular view of the nearby mountains floating in a sea of clouds, with the warm colors of the sun spilling every which way and piercing the bluish sky. Breathtaking.

From Sequoia National Park we made our way to Morro Bay and the Pacific Ocean. We spent the night at Morro Bay and the next morning started driving up the coast on US-1, one of the most beautiful scenic routes in the country. We stopped at Hearst Castle, a genuine castle built by media tycoon William Randolph Hearst, who used to entertain all the most important people up there and who also collected art and animals, like polar bears, tigers and such. We took the “Experience Tour” which included a walk through the castle's Gothic dining hall, Renaissance main hall and...ok, you get the picture. We've had several occasions during this trip to see rich people's homes and to conclude that the saying “you can't buy style” holds water. Mr. Hearst spent unimaginable amounts of money making something he saw in a magazine or that he visited in Europe. There was no personal saying in the castle other than “I have a shit load of money, look what I bought.” The interesting story about the castle though was Julia Morgan, the architect who designed it. During the tour we learned that Julia was the first woman to ever attend the Beaux-Art School in Paris, the Mecca of architecture back in those days. She was also a civil engineer and one of the first to build in reinforced concrete in California, a fact that earned her a solid reputation, given all the earthquakes in the area. So the funny thing is that Hearst castle, although it looks like something out of a fairytale, is actually a block of concrete...as a matter of fact, if you look closely at the walls of the main building, you'll notice that what looks like bricks are not bricks at all but concrete made to look like brick...they “drew” bricks onto the concrete. I call that irony.

After Hearst castle we continued driving towards Monterey and stopped along the way to watch Elephant seals on the beach. In case you didn't know, there is an Elephant seal association and they've built the most wonderful boardwalk on a beach where the Elephant seals return year after year to fight, mate and give birth. It was just amazing to see these HUGE animals scattered like rocks all over the beach. The males are gigantic with sharp teeth and a bad-ass attitude. The females look after their pup and stay close to the male...each male is surrounded by a few females and if other males come close to one of his females, well, bring it on...We were lucky enough to find one of the volunteers on the boardwalk to tell us a little bit about these magnificent animals. He said that most of the pups are about a week old and pointed to some who were dead and buried under the sand. He said that when the males start to fight, they trample over (and often kill) whatever is in their way. Scary. It was unusually interesting to see that the Elephant seal's flipper resembles a human hand and more than once we could see them scratching their nose in a very human-like fashion. We also learned that the seals occupy that beach all through the year but around Valentine's day, the males get restless and start fighting over females to mate with. That's when all the action happens. While on the beach, the seals do not eat, the pups are the only ones who get to nurse while the mothers lay almost motionless to conserve energy. Contrary to what we thought, the pups don't know how to swim, they stay on the shore until they're strong enough to get in the water. It was an awesome sight and we could have spent the whole afternoon standing on that boardwalk...unfortunately we had to move on.

Debbie does Dallas

We names our GPS Debbie. It was an homage to the star of a successful series of adult movies called "Debbie does ________" (where you fill in the blank with one of the 52 states). Gila would like to mention at this time that this was my idea and she has never heard or seen any of the aforementioned movies. Whether you believe her or not is totally up to you. Personally, I wouldn't.
So our Debbie is less on the pornographic side and more on the crazy. For example, while we were driving through the Arizona desert, in the middle of nowhere, she suddenly beeps and says "in 500 feet turn left." Hu? We looked at her little monitor, nothing, no turn, no sign, nothing, just desert and more desert. And at several other occasions, Debbie would loose her mind and the little triangle that represents our car would start going off its marked path...all of a sudden our car is no longer on the highway but floating in a patch of what seems to be grass of sea...oh Debbie.

Ladies and Gentlemen- We broke the house!

Yesterday morning, just after breakfast and before we left Las Vegas, we inserted $1 bill to a slot machine and won! a whole $7.25...an amazing 625% turn over!
Then we decided to quite while we're ahead.

גאוה טקסנית

אני יודעת שאני לא עומדת בקצב, אני יודעת שהבחור כתב כבר על רוב הדברים שעשינו ושאני חייבת עדיין את כל טקסס לפחות. בשביל למנוע מעצמי את ההשפלה של לתרץ אני פשוט אתנצל ואתחיל לספר מה קרה.

עזבנו את לואיזיאנה והמשכנו עוד באותו היום לתוך טקסס, כבר בתחנת הדלק הראשונה שכשקנינו קפה ובקבוק מים שמענו שהמבטא שלהם קצת השתנה, אומנם דרומי אבל מובן הרבה יותר מהמבטא של האנשים בלואיזינאה. אני לא ממש יודעת מה הסיבה לזה, גם האנשים בטקסס מדברים מהר ומחברים מילים. וכמובן שהמילה האהובה עליהם ביותר שהיא זאת שמופיעה בכותרת הפוסט של יניב על טקסס- י'אול. שזה בתרגום חופשי לעברית אתם כולכם תעשו משהו בעתיד. לא ממש ברור למה הם מתכוונים כשהם דוחפים את זה לכל משפט בערך, אבל זה משמש אותם מצויין בתוך מילת קישור , תואר, שם פועל, שם עצם,ותאור גוף הכל ביחד. לפעמים זה גם מגיע בתור משפט ציווי, לדוגמא-

and ya'll have a nice day now!

כלומר- ושיהיה לכולכם יום טוב עכשיו! ועכשיו נראה אותך מעז שלא יהיה לך יום טוב...

בבוקר הגענו לסן אנטוניו שזה המקום שממנו התחילה המהפיכה הטקסנית. מתשיהו בתחילת המאה ה-19 החבריים בטקסנים החליטו שלא מתאים להם יותר להיות משוייכים לכתר הספרדי ושהם רוצים להיות חלק מהעמים החופשיים של ארצות הברית של אמריקה. על כך התאספו להם כמה חברים עם האקדחים והרובים שלהם באחד המנזרים הפרנציסקנים -האלמו- והראו לספרדים מה זה. לכן המקום הראשון שבקרנו בו בסן אנטוניו היה האלמו, וכמונו היו שם רוב הטקסנים, כנראה בגלל שזה היה חופש וכל ההורים רצו להראות לילדים שלהם מה זאת גאוה טקסנית.

גם אנחנו הרגשנו כמובן הרבה גאווה, זכרנו את האלמו, כמו שהם אומרים, וכמובן גם סרנו לחנות המזכרות כדי לקנות מדבקה עם הדגל של טקסס כדי לזכור אותו גם כשאנחנו שם בקיימברידג. משם המשכנו להסתובב בעיר אחרי ארוחת צהרים מקסיקנית טובה. הלכנו לאזור הישן של העיר שעכשיו יש בו כפר אמנים כזה, וראינו את הטיילת היפה שליד הנהר. ואת הפארק הראשי. ואז נכנסנו לאוטו ונסענו לראות את שאר המנזרים שמזורים ליד סן אנטוניו- הספרדים שלטו על השטחים שלהם בעיקר על ידי המנזרים הפרנציסקנים שאותם הם פזרו כל כמה ק"מ לאורך הדרכים הראשיות. סאן חואן (ג'ון או יונתן או יוחנן או משהו בסגנון) הוא המנזר שאליו הגענו, הוא בן שלוש מאות שנה בערך אבל חלק גדול ממנו נהרס. בעיקרון זאת בעצם חצר גדולה עם חומה מסביב ובתוך החצר היו מספר מבנים- כנסיה, אזור המגורים של הנזירים, בית ספר, תחנת מסחר ועוד. הסתובבנו בחצר ובמוזיאון הקטן שהקימו באחד המבנים וזה היה מאוד מעניין לראות איך חיו באזור הזה בעבר.

אחרי שסיימנו עם המנזר החלטנו לנסוע לשכונה שבה יניב גר כשהוא היה צעיר ופוחז, אומנם זה נשמע תמים, לנסוע לשכונה, ותזכרו שהיינו עדין בתחומי סן אנטוניו, אבל בגלל שהעיר כל כך מפוזרת ופרברית לקח לנו יותר מחצי שעה להגיע לשם. עוד בדרך יניב נמצא זכרונות נעימים כשהוא ראה את סניף הבורגר והפיצה המקומיים שבהם הם נהגו לאכול, ואת הסופרמרקט השכונתי. הגענו לרחוב ואחרי כמה דקות הוא גם זיהה את הבית שלהם שבמפתיע מאוד לא השתנה כמעט בכלל, כולל הצמחים שדינה, אמא של יניב, שתלה לפני כמעט 20 שנה- הצמחים בטוב. ואז רצינו למצוא את מועדון האתלטיקה הקלה שיניב התעמל בו. לא ידענו בדיוק איפה הוא למרות שיניב אמר שזה : “איפה שהוא שם מימין" ולכן הסתובבנו בשכונה המטרה למצוא אינטרנט שאנחנו יכולים להתחבר אליו עם האי-פוד, וכך נסענו ברחובות כשכל כמה מטרים אנחנו עוצרים ומנסים להתחבר, בסוף אפילו הגענו לסטארבקס שבדרך כלל יש להם אינטרנט ללקוחות, אפילו קנינו קפה, אבל אינטרנט לא היה. בסופו של דבר מצאנו חנות שכשעצרנו לידה עם האוטו היה לנו גם אינטרנט ואחרי בדיקה קצרה התברר שהמועדון אכן נמצא קצת הלאה מימין... הסענו לשם אבל הוא היה סגור כמובן, חבל.

לארוחת ערב חזרנו לטיילת שליד הנהר ומצאנו מסעדת בשרים טובה, יניב הזמין חצי פרה ותוך חמש דקות בערך לא נשאר ממנה דבר. ניצול משאבים מקסימלי הוא נר לרגלינו.

בבוקר קמנו בידיעה שיש לנו נסיעה מאוד ארוכה עד אל-פסו, בקצה המערבי של טקסס. על כן החלטנו לסטות מהדרך ולעבור דרך פרידרסבורג. השם כנראה לא אומר שום דבר אבל אם תנסו לקרוא אותו שוב, אני חושבת שתגלו שעולה לכם תמונת עיירת ייקים בראש. ואכן כ-ו-ל-ם בפרידריסבורג הם גרמנים מגרמניה. זאת עיר שנמצאת על דרך היין של טקסס ולכן יש שם הרבה יקבים וחדרי טעימות, וגם הרבה דברים אחרים שגרמנים אוהבים כמו בשר מעושן ואוכל בצנצנות. היה כיף בפרדריכסבורג, יניב טעם יין טקסני, אני יבתי בצד והעלתי זכרונות עם בעלת המקום על הימים שבהם היא הייתה בהריון (“כשאני הייתי בהריון עם שני הילדים שלי שתיתי כוס טקילה אחת כל חודש") קנינו כמה יינות מקומיים והמשכנו הלאה.

אחרי עוד נסיעה לא ממש קצרה החלטנו לסטות שוב מהדרך כדי לבקר במערות סונורה- מערות נטיפים שהתגלו במקרה בתחילת המאה העשרים . המערות נמצאות בבעלות פרטית, מוזר מאוד לפי התפיסות שלנו, כנראה שמאוד הגיוני לפי ההגיון הטקסני. הסיור שם לוקח שעתיים בערך, אבל לנו ממש לא היו שעתיים לכן בקשנו יפה שיעשו לנו סיור פרטי קצר, והם הסכימו כמובן תמורת מחיר הסיור המלא. המדריכה שלנו הייתה לפי הערכות גסות ביותר בת שמונה עשרה והיא נהנתה מאוד להדגיש כל מיני מילים שלא דרשו הדגשה במשפט ולהשתמש במילת הקוד הטקסנית מלעמלה בכל משפט. היה כיף ובעיקר מדהים, הנטיפים שם צומחים בכל מיני צורות מאוד מיוחדות, חלקם אפילו בצורה אופקית. כשיצאנו מהמערה סיפרנו לה שאנחנו ממשיכים לא פסו והיא כדי לעודד אותנו אמרה שיש לנו עוד ארבע וחצי שעות בערך ושכדאי שנשים לב לאיילים כשאחנו נוסעים כי הם משתגעים בלילות נוחים עם ירח מלא.

יצאנו לדרך, החמה שקעה לאיטה, מדי פעם בצד הדרך ראינו שלט שמזהיר מפני איילים אבל לא ממש התיחסנו אליו, רק כשהמשכנו עוד קצת שמנו לב שזה לילה של ירח מלא עם שמים נקיים מעננים וטמפרטורות לא ממש נמוכות... או או....

מאז שאנחנו קטנים מוכרים לנו סיפורים על במבי ואיזה חיות חמודות הם איילים, אבל המציאות היא כנראה די אחרת. אחרת לא הייו כל כך הרבה שלטים בצד הכביש , או שהיו שלטים שמזהירים מפני זאבים או תנים או גרוגים.

המשך הסיפור ידוע מראש, שלט של אייל שנצפה במערכה הראשונה יאשר את מהותו במערכה השלישית- היה זה לילה עם ירח , גילה , זאת אני, נהגה וניסתה לנווט בין המשאיות דאבל קבינה שנוסעות על כבישי טקסס בלילה כשאר , לפתע, המפלצת הגיחה מצד שמאל, פרצה לתוך הכביש , נבהלה מהמכוניות, מעדה, אני בלמתי בפתאומיות, יניב התעורר מהשינה, המשאיות המשיכו כאילו לא ממש אכפת להן, אבל האיילה הצליחה לעבור את הכביש לשטח הפתוח, אני חושבת שהיא לא ממש נפגעה, אבל לא עצרתי כדי לבדוק. למרות שזה נשמע אולי יותר הגיוני לא להאט או לבלום כשרואים אייל, חשוב לזכור שהרכב שלנו שכור וקטן, שימו לב לשם של הבלוג, ועל כן, אני חושבת שמפגש הדדי בין אייל דוהר ליונדיי אקסנט יכול להביא לנזקים זהים לשני הצדדים.

למרות הבהלה הקלה הנסיעה עברה בשלום, הגענו לאל פסו בערב של ראש השנה האזרחית והתרסקנו על מיטות המוטל שלנו בלי בכלל לחשוב שכדאי לצאת החוצה ולחפש אנשים חוגגים.

עד כאן בינתיים, בפוסט הבא אני אנסה להדביק את המתחרה הלועזי ולספר על ניו מקסיקו, ואריזונה.

Between the Saguaro and the Ocotillo

We left Tucson early in the morning and headed towards Old Tucson Studios, again, many Western movies were shot and to this day functions as a movie set. Basically, it's a "fake" town straight from the days of the Wild West, where you can walk around and see gun fights reenactments of Billy The Kid, ride a miniature train around the town (we did that!), go horseback riding, pan for golf, see some Can-Can dancers and more. It was all very touristy, of course, but nevertheless we had fun! Check out flickr for the visuals.




Very close by we stopped at the Sonora Desert Museum...amazing! What a wonderful place...it had a 2 mile trail going around an enclosed part of the desert with different exhibitions, animals, habitats, etc. We saw tons of different Cacti, snakes, raccoons, a live show of flying hawks, mountain cats...it was just beautiful to see this wealth of life in the desert.




When we got out of the museum it was already somewhere around 3 pm and our original plan was to start driving towards San Diego and pass through Gila Bend/River and Yuma. However, in a moment of pure spontaneity we decided to skip San Diego and drive up to Las Vegas. We weren't exactly sure if that was possible given the time but we decided to take a chance. We asked Debbie (our faithful GPS) to set a course for Las Vegas, Nevada and headed out. It was obvious that we weren't going to make it all the way but we had hoped that there was a place to stop on the way. Debbie took us through some peculiar roads that night but around 9 pm we pulled into Kingman which is a small town that sits on the famous Route 66. You could say that we caught a break, making it that far and also seeing Route 66 on the way...pretty cool. This morning we left the hotel and kept driving towards Las Vegas, stopping at Hoover Dam on the way. We took the short tour through the Dam which included some history and explanation about why and how it was built, a visit to the generator room and the most magnificent view from the upper deck's observatory. The Hoover Dam was designed to control the Colorado River as it was causing too many problems for the newly established and growing Western communities...after the snow on the mountains would melt, the river would overflow and flood the new towns. The dam itself is without a doubt an engineering marvel...it took five years to construct (2 years ahead of schedule) and six different companies joined forces to make it happen, working 363 days (workers got 2 days of holiday per year), 24 hours a day, 7 days a week. They poured an enormous amount of concrete to build the dam and each generator weighs about 600 tons...pretty amazing.

We left Hoover Dam and continued driving towards Las Vegas. We checked into the Excalibur hotel and then went to the Luxor hotel and casino for lunch. Las Vegas is a pretty sad place, if you're not here to gamble then it's also quite boring. All you see around you are slot machines and neon lights, and people sitting in front of a slot machine all day pressing a button and waiting for their luck to change. The casino is intentionally disorienting in order to discourage any desire or attempt to leave or step outside...once you're in, that's it, they've got you, and an army of salesmen tries to lure you to go to this or that show...promising that it's free if you'll only buy this or go see that, or whatever. Bottom line, nothing is as good as it sounds or looks in Vegas...it's all fake, but it must be working cause people keep coming back for more. Anyway, we're really excited to be here cause we managed to get tickets to Cirque Du Soleil tonight to see Mystere...it's going to amazing! We'll report back with more tomorrow. In the meantime, check out our pics at flickr.

This is Texas, Y'All!

We began our day at San Antonio, Texas at the Alamo, of course. To tell you the truth, I didn't remember much of the downtown area where the Alamo (as well as other attractions) is located. I might be wrong here, but I think that when we lived in San Antonio, the downtown area wasn't as pretty and well kept as it is today. The Alamo was packed with people, especially kids on a day trip with their school, learning about how Texas fought and won the Mexicans for its independence. I lived in San Antonio between ages 12 and 13 and I guess that it was a very impressionable age, cause in some bizarre way, I feel connected to Texas. It has got to be one of the proudest states in the USA, their flag and other icons (like the longhorn, the lone star, etc) are scattered everywhere. You've got to appreciate that. Anyway, after the Alamo we went to lunch at a very nice Mexican restaurant on the Riverwalk. I told Gila that if there's something I remember about San Antonio, is that they have EXCELLENT Mexican (or Tex-Mex) food...and I'm glad to report that it's true till this day. Lunch was terrific, with its Fajitas, Guacamole, and much much more! After lunch we went for a walk and ended up in La Villita, which is a small artist colony housed in these Mexican adobe-like structures. Next to it is the Tower of the Americas which has a revolving restaurant at the top and is probably the highest building in San Antonio. The downtown is small and by the afternoon we had covered all that there is to see, so we got in the car and punched into our GPS (nicknamed Debbie, but more on that later...) the address where we used to live - 8375 Thorncliff Drive. It was amazing to see that nothing has changed! You can check out my old house, school, favorite pizza place and other attractions on flickr
It was a pretty exciting ride down memory lane...
As it was getting dark, we checked into the hotel and later went out to Boudro's, an excellent restaurant on the Riverwalk where we enjoyed a nice juicy steak and Yellow Fin Tuna steak.


The next morning we headed out towards El Paso and stopped at a couple of interesting places along the way. The first was Fredricksburg, a town you wouldn't normally go out of your way to visit, but is a true gem. Fredricksburg is basically a town built by a bunch of Germans who came to Texas ages ago but still live by their German heritage. They have a wonderful factory for smoked meat called "Opa", where we had to stop and buy some smoked sausages...yummy! The main street is lined with picturesque stores and happy German cowboys.


The next attraction on the way to El Paso were the Caverns of Sonora. Beautiful! Because we arrived a little late and didn't have time for the full 2 hour tour, we got a quick 1 hour private tour. The caverns were just breathtaking and our tour guide enjoyed snapping photos of Gila and I at all the romantic places along the way...
We got to El Paso really late, checked in and went to bed...we were just exhausted.



The next morning we kept driving to Tucson, Arizona, stopping at Lordsburg for some real Mexican food and Tombstone to see one of the most famous ghost towns of the Old Wild West. Lordsburg was a real "hole in the ass" as we like to say in Hebrew. It was a ghost town without anyone ever declaring it as such. There wasn't anyone in the street and we pursued with caution past the train tracks to a little dinner at the end of the world which promised "Real Mexican Food". It was a surreal experience. By the way, we were amazed to see how many trains passed those tracks riding along I-10 from El Paso to Tucson, and every train was a few miles long...amazing! Next was Tombstone where many famous Western movies were shot...Tombstone, Gun Fight at OK Coral, etc...
Tombstone came to be when Ed Schiefflin found ridiculous amounts of silver back in the 1800's and the town prospered into a real metropolis (in the standards of those days, of course). Today, the town retains its wild west charm but is a little touristy. You've got carriage rides, and cowboys walking along the street. The streets are gravel with boardwalks on either sides. There's a saloon and a bank and gun fight reenactments...and everything you can think of to make an extra buck. We decided to go for the real tombstone experience, a mining tour, led by a young man called Sean who grew up on a farm in the middle of nowhere. It was amazing to see the old mine, how they worked, what they did...here's a quick summary. Miners back in those days made about $96 a year which was one of the highest paying jobs compared to soldiers who made $15 and cowboys who made about $35. However, the life of a miner was horrible! They worked 10 hour shifts with only 3 candles, each candle lasting about an hour to an hour and a half so most of the time they worked in the dark. Imagine one person holding the chisel and the other swinging the hammer in the DARK!!! Ventilation was crap, you had dynamite blowing all over the place and once a day someone had to volunteer to push one of the iron cart with all the pee and poop up top...that guy made an extra dollar that day. Anyway, it was a fascinating your! One last anecdote before we wrap up this post. As you're leaving Tombstone, a road from Nogales comes up on your left. Nogales is a town on the border with Mexico and so obviously the authorities decided to put a checkpoint of the Department of Homeland Security to make sure no one was taking back any illegals from Tombstone into American soil. Well, as we were driving past the checkpoint we were stopped! The officer asked us if we were USA citizens. I panicked and answered "Yes" and then realized what I said and said "No"...and added that we're Israeli citizens. Well, that turned on all the right lights in the guy's head and we were pulled aside for a more "personal" examination. At the end, nothing really bad happened. We thought that at some point, Gila might be taken for trying to smuggle a little Mexican in her stomach but they didn't pick up on that. From that point on, Gila and I made a decision that every once in a while when I wasn't ready she would surprise me by asking "USA citizen?" and I would have to answer quickly without think...you know, just to be ready for the next checkpoint. From there we continued to Tucson where we spent the night. More on that later.

עבדים ואלונים

ניו אורלינס- זו עיר של מרפסות וחתולים ברחוב, אנשים שמטיילים עם כלבים, בנינים מדהימים, אנשים שמנגנים ג'אז בכל מקום קצת לכלוך ברחובות ואנשים נחמדים עם מבטא מוזר. או כמו שמישהי מקומית שפגשנו אמרה לנו : אנחנו מדברים לאט והולכים לאט כי חם פה. עכשיו, אנחנו לא נוכל להעיד ששלושת המילים האחרונות שלה הן נכונות כי ביום שבילינו בניו אורלינס הטמפרטורות צנחו וגם המקומיים לא ממש ידעו איך להתמודד עם הקור הזה. התעוררנו בבוקר, והלכנו לטייל ברובע הצרפתי הישן של העיר שמכיל בעיקר הרבה חנויות לתיירים שמוכרים בהן שטויות וודו מסוגים שונים וקפה שעשוי מציקורייה. אבל בין כל השטויות האלה יש גם מקומות מעניינים כמו בית המכס הישן שבו ראינו תערוכה על חרקים, עם המון חרקים חיים ומשופדים בכל הצבעים והצורות והגדלים. התערוכה הזאת נבנתה ועוצבה לילדים ולכן רוב המייצגים היו בגובה שבעים וחמישה סנטימטרים אבל זה לא הפחית מההנאה שלנו. הסיום היה בביתן סגור שבו הם מגדלים כל מיני פרפרים אקזוטיים שמתעופפים ברחבי הביתן בעודך עובר על ידם. כשדברנו עם המטפלת של הפרפרים היא אמרה שאלה לא פרפרים מקומיים והם קונים אותם במיוחד ממגדלים, ולכן כשהם מתים אחרי שבועיים בערך צריך לאסוף אותם ולטפל בהם כמו חומר ביולוגי שרוצים להפטר ממנו כדי שלא יהיה מצב שהם ישוחררו לטבע ויתחילו להתרבות.

אחרי הפרפרים בקרנו בבית הרמן. הרמן היה סוחר גרמני יהודי שהגיע לניו אורלינס והתחיל לשלוח לאירופה מוצרים מהמיסיסיפי וכך הוא עשה הון רב. רב מספיק בשביל לבנות בית מידות במרכז ניו אורלינס להתחתן עם בחורינה עשירה ולהמיר את דתו לקתוליות כמו רוב תושבי ניו אורלינס הבית שלו תוכנן ונבנה בסגנון אמריקאי-פדרלי שהתחיל להיות פופולרי אחרי מלחמת העצמאות בעיקר במדינות הפדרציה (וירגיניה ניו יורק, רוד איילנד, קונטיקט, פילדלפיה, מאסצוסט, מיין, ניו המפשייר, קרולניה- אני מקווה שלא שכחתי אף אחת או הכנסתי אחת בטעות) כחלק מהגדרת הזהות העצמית האמריקאית ולא בסגנון הצרפתי שהיה מקובל בניו אורלינס. אבל בכל זאת הם שמרו על כמה מאפיינים מקומיים כמו חלונות גדולים עם תריסים, תקרות גבוהות וחדרים שנפתחים אחד לשני כדי לאפשר מעבר אויר. מאז שהגענו לארצות הברית אנחנו מאוד אוהבים סיורי בתים וגם זה לא אכזב בכלל. זה נורא כיף להכנס לבתים של אנשים אחרים ובמיוחד אם הם מתים יצר החטטנות הופך מיד לתחקיר הסטורי לגיטימי. היו שם כל מיני אביזרים מעניינים כמו מטחנת בשר ומסננת מים וסט הסרויס המקורי של בני הזוג הרמן וכמובן שהיה אסור לצלם. אחרי הסיור היינו רעבים ולכן החלטנו לכבד את המסורות המקומיות ולאכול שעועית אדומה עם אורז כנהוג ביום שני.

המשכנו להסתובב עוד קצת בעיר ובערב יצאנו לאכול באחד הבארים המקומיים, ניו אורלינס היא עיר מאוד נחמדה, עם אוירה נעימה אבל בכל זאת היה בה משהו מוזר שלא ממש הצלחתי להבין מה הוא. אולי זה ההוריקן, למרות שהוא לא ממש השפיע על האזור המרכזי ההסטורי,.

למחרת התעוררנו לעוד יום קר ארזנו את חפצינו ונסענו לכיוון המיססיפי. בדרך עברנו מעל כמה גשרים ענקיים שמחברים בין שתי הגדות של הנהר הענקי הזה. לקחנו את אחד הכבישים שנוסעים בצמוד לנהר במטרה להגיע לאזור אחוזות המטעים של לואיזיאנה. הגענו לאחוזת נתיב האלונים- את השם האמיתי תמצאו בפוסט באנגלית, זה עושה לי בעיות לכתוב גם באנגלית וגם בעברית. זאת אחוזה ענקית שנבנתה בשנות הארבעים של המאה ה-19 על ידי בחור די עשיר שרצה להרשים את אשתו. באחוזה כמובן התגוררו ה-מ-ו-ן עבדים שחורים, שהועסקו בשדות קנה הסוכר ובמטלות הבית- ככה היה מקובל בלואיזיאנה פעם.

אחרי כמה זמן הם פשטו את הרגל והאחוזה עברה מיד ליד עד שהיא הגיעה לידי אישה אחת שלא היו לה ילדים והיא הקימה עמותה להנצחת האחוזה או משהו כזה. למרות שהבית הזה היה קצת יותר ממוסחר מהבית שבקרנו בו בניו אורלינס, זאת הייתה חויה מאוד מעניינת לראות איך אנשים גרו פעם באחוזות כאלה ולשמוע את הסיפורים על העבדים. הייחוד של האחוזה הזו הוא שיש לה שדרה מדהימה של אלונים עתיקים מאוד- בני כשלוש מאות שנים, בכניסה.

אחרי הטיול באחוזה המשכנו מערבה כשהמטרה הייתה לחצות את לואיזיאנה ולהגיע ליוסטון טקסס בלילה. בדרך עצרנו באגם מרטין וניסינו למצוא מישהו שיעשה לנו סיור בסירה ברחבי האגם- רעיון שקיבלנו אחרי כמה עלונים שמצאנו בדרך. אחרי שניסינו להתקשר לאחד האנשים שהציע טיול כזה בעלונים ולתאם את הסיור- אבל הבנו שזאת כמעט משימה בלתי אפשרית להבין את המבטא שלו תוך כדי נסיעה ודיבור בסלולרי. כשהגענו לאגם הבנו שאף אחד לא ממש רוצה להפעיל את הסירה בשביל שנינו ביום סגרירי וקר בשעה ארבע וחצי אחרי הצהרים ולכן החלטנו לצאת לסיור רגלי קצר. ראינו קצת את האגם והביצה אבל אחרי שמצאנו על השביל כמה תרמילים של רובה צייד החלטנו שהגיע הזמן לסיים את ההרפתקאה הזאת ולהתחיל לנסוע לכיוון טקסס.

עברנו את יוסטון שהיא ענקית ויפה מאוד מרחוק, בלילה, מצאנו מקום לישון בו בלילה וביום למחרת התעוררנו כדי להמשיך בנסיעה ולהגיע לסן אנטוניו- כור מחצבתו של יניב או המקום שבו הוא גר כשהיה בן 11-13.

על סן אנטוניו, טקסס, ניו מקסיקו ואריזונה, אני אספר בפעם הבאה.