הגענו ללס ווגס בשעות הצהרים המוקדמות, באופק זהרו הרי אדום. ברגע שעברנו מאריזונה לנוודה שזה קרה בעצם בסיור בסכר הובר התחילו להופיע מיני מבנים מוזרים בצד הדרך בעלי מורפולוגיות אדריכליות מאוד משונות רובן קשורות בדרך זו או אחרת לטירות מימי הביניים. על המבנים התנוססו מסכי פלזמה ענקיים שנצצו קצת פחות באור הצהרים היוקד והכריזו על: בירה-1$, כלב חם (נקנקיה) 1$ ו-----”24 שעות של הימורים"
באופן לא כל כך מפתיע גם המלון שלנו בלס ווגס היה בעל אותן מורפולוגיות רק גדול יותר מכל מה שראינו בדרך- האקסקליבר. מלון שנבנה בשנות שמונים, כנראה, על הסטריפ של לס ווגס עם אלמנטיים טירתיים מוזרים ביותר. באור יום זה נראה כאילו וולט דיסני לקח קצת יותר מידי ספידים אבל לא שכח להשתמש בכל צבעי היסוד ביחד.
עשינו צ'ק אין, קיבלנו מפתחות, התחלנו לנווט את דרכנו בתוך הקזינו לעבר המעלית שמובילה לחדרים כאשר בפתאומיות הותקפנו בשאלה- הגעתם עכשיו? ולפני שהספקנו לענות- כמה זמן אתם הולכים להיות בלס ווגס? הסתכלנו וראינו בחור מגולח למשעי בחליפה עם תג שם, ענינו שאנחנו הולכים להיות פה יום אחד בלבד. אה, יופי, אומר הבחור, אני רוצה לתת לכם מתנות. נהדר, אמרנו- מילה שבארצות הברית משמשת כדי להגיב כמעט על כל דבר וגם, מי לא אוהב לקבל מתנות בווגס. אכלתם צהרים כבר? הוא ממשיך. לא, ענינו, בדיוק אנחנו בדרך לשם. מצויין, אני יכול לתת לכם ארוחת צהרים חינם, מה אתם עושים הערב? יש לנו כרטיסים לסירק דה סולה (ועל כך בהמשך), אמרנו בשמחה. אפשר לשאול כמה הם עלו לכם? הוא ממשיך, הייתי יכול להשיג לכם אותם בחצי מחיר. כאן אני אעצור לשניה את השיחה כדי להגיד שבנקודה הזאת התחילו לצלצל פעמונים כבדים בראשינו, לא ממש משנה כמה הכרטיסים עלו (זה לא ממש זול) כשהזמנו אותם בטלפון קבלנו כבר 35% הנחה בגלל שאנחנו סטודנטים ולכן הרגשנו ממש מצויין עם המחיר ששילמנו עליהם. נחזור לשיחה- ולפני ההופעה, אני יכול לתת לכם ארוחת ערב חינם, הוא ממשיך בתיאור. טוב זה אכן נשמע מפתה מאוד, אנחנו ממשיכים לדקלם את מילת הקוד "נהדר" שכאמור לא אומרת ממש כלום פה. ואז זה מגיע- יש לנו בית מלון חדש שאנחנו רוצים להראות אותו לאנשים, יש לי הסעה שיוצאת מפה עוד חמש דקות, אני יכול לסדר לכם שתסעו עם ההסעה הזאת לשם, תהיה שם ארוחת צהרים של סנדויצים, אתם רק צריכים לראות את המלון אתם לא חייבים לקנות שום דבר, אחרי ההצגה של המלון ההסעה תחזיר אתכם לפה- הוא ירה. אמממ... לא תודה אדוני, שיהיה לך יום טוב..
נכנסנו לחדר שהמשיך את הקו העיצובי התמוהה, פרקנו את החפצים והחלטנו שצריך ללכת לחפש ארוחת צהרים, יצאנו החוצה והתחלנו לצעוד לעבר המלון הקרוב- הלוקסור, עוד מלון שנות השמונים שהנושא שלו הוא- מצרים העתיקה. על כן מוצב לו ספינקס פלסטיק ענק בכניסה והעיצוב הפנימי הוא בצבעי זהב טורקיז וצהוב. אחרי שאכלנו את ארוחת הצהרים החלטנו שמגיע לנו להתפנק בקינוח ולכן הזמנו את אחת העוגות מהתפריט. כמובן שבקשנו שני מזלגות כדי שנוכל לאכול אותה ביחד. אחרי כמה דקות קיבלנו עוגת גלידה עם חמש שכבות עוגה וגלידה שונות, מצופה בשוקולד כמובן ועליה עוד כל מיני עיטורי שוקולד מוזרים, בקיצור העוגה הזאת הייתה מספיקה למסיבת יומהולת בגן ילדים ממוצע. אני באמת לא מאמינה שמישהו יכול לאכול כזה דבר לבד. למרות שזה היה קשה, נגשנו למשימה וחיסלנו את העוגה.
כל מה שנותר לעשות אחרי זה, זה לחזור למלון לשנת צהרים.
אחרי הצהרים התעוררנו משנת היופי במלון הטירה שלנו והחלטנו שזה הזמן לבדוק את הסטריפ של לס וגס בהליכה לכיוון המלון שבו מציג המופע שלנו. בלס וגס, כך למדנו, הכל נעשה במלונות, המסעדות נמצאות במלונות וגם האולמות והמופעים. המלון שהיינו אמורים להגיע אליו היה קצת רחוק מהמלון שלנו בערך מייל הליכה ברגל שזה פחות או יותר 20-30 דקות. התחלנו ללכת ואז נתקלנו בנפלאות התכנון האורבני של לס וגס- כל מלון הטוב בעיניו יעשה. על כן אם לדוגמא מלון מסויים מחליט שהוא רוצה שהבריות שצועדות ברחוב יסורו לתוכו ולתוך הקזינו שלו בדרכם מנקודה אחת לשניה הוא יחסום את המדרכה ויאלץ את אותן בריות מסכנות לעלות על גשר שמוביל לקזינו ואחר כך לרדת מהגשר בחזרה לרחוב הראשי אם בכל זאת הן בוחרות שלא להכנס לקזינו. כאשר רגלך נוגעת בקרקעת הרחוב המיוחלת אתה נתקל בתופעת רחוב לס וגסית נוספת והיא נחילי המהגרים המקסיקנים הלא חוקים שדוחפים לך ליד כרטיסי ביקור של פועלות תעשיית המין המשגשגת של עיר האורות. נציין רק שהכרטיסים לא בהכרח מכילים תיאור מילולי של בעל המקצוע. אחרי מספר גשרים כאלו ואלפי כרטיסי ביקור התחלנו לאבד קצת את הסבלנות. הפער הכל כך גדול בין היוקרה המזוייפת של הקזינו והמלונות, הנצנוצים הזוהרים של שלטי הניאון והלכלוך ברמת הרחוב היה קצת קשה לנפש.
אבל בסוף הגענו למלון, ואחרי ארוחת ערב נחמדה נכנסנו למופע. סירק דה סולה זו קבוצה שמכילה הרבה מקצוענים מכל מיני מקומות בעולם, הם מעלים מספר מופעי קרקס שכוללים בעיקר אקרובטיקה מדהימה, ריקודים, סטנד אפ, אתלטיקה, תלבושות ואיפורים יוצאי דופן ועוד. קצת קשה לתאר את מה שהם עושים אז הנה לינק לסרט המופע שאנחנו ראינו. היה מהמם.
בבוקר התעוררנו, ארזנו את חפצינו ויצאנו לכיוון לוס אנג'לס. הנסיעה ללוס אנג'לס לוקחת בערך ארבע שעות ולכן עצרננו בדרך בקליקו- עיירת רפאים שהייתה מאוד פופולרית בזמן הבהלה לזהב שבעצם הייתה הבהלה לכסף- גרו בה הרבה אנשים אבל עם הזמן איכות הכסף במכרות ירדה והאנשים התחילו לעזוב, היום רשמית גרים בה 8 אנשים או משהו כזה. הרחוב הראשי של קליקו משוחזר ויש בו חנויות ומסעדות. נחמד. אכלנו ארוחת צהרים במסבאה משוחזרת, על כל שולחן היה דלי קטן עם בוטנים בקליפה- התחלנו לפצח אבל לא מצאנו מקום לשים בו את הקליפות לכן החזקנו אותן ביד, כיאה לאשכנזים מנומסים, עד שהגיעה בעלת המקום ואמרה שאנחנו אמורים לזרוק אותן על הרצפה- הם מטאטים פעם בשבוע.
אחרי ארוחת הצהרים החלטנו לעשות שתי פעילויות חביבות עלינו במיוחד: סיור ברכבת באזור שבו הייתה העיר וכניסה לאחד המכרות הישנים.
משם המשכנו ללוס אנג'לס למלון שלנו בצ'ינהטאון (בחירה תמוהה משהו שלנו)
בפוסט הבא אני אכתוב על לוס אנג'לס, וכרגיל תמונות רבות מחכות כאן.
* המלך- 1968, לס ווגס
באופן לא כל כך מפתיע גם המלון שלנו בלס ווגס היה בעל אותן מורפולוגיות רק גדול יותר מכל מה שראינו בדרך- האקסקליבר. מלון שנבנה בשנות שמונים, כנראה, על הסטריפ של לס ווגס עם אלמנטיים טירתיים מוזרים ביותר. באור יום זה נראה כאילו וולט דיסני לקח קצת יותר מידי ספידים אבל לא שכח להשתמש בכל צבעי היסוד ביחד.
עשינו צ'ק אין, קיבלנו מפתחות, התחלנו לנווט את דרכנו בתוך הקזינו לעבר המעלית שמובילה לחדרים כאשר בפתאומיות הותקפנו בשאלה- הגעתם עכשיו? ולפני שהספקנו לענות- כמה זמן אתם הולכים להיות בלס ווגס? הסתכלנו וראינו בחור מגולח למשעי בחליפה עם תג שם, ענינו שאנחנו הולכים להיות פה יום אחד בלבד. אה, יופי, אומר הבחור, אני רוצה לתת לכם מתנות. נהדר, אמרנו- מילה שבארצות הברית משמשת כדי להגיב כמעט על כל דבר וגם, מי לא אוהב לקבל מתנות בווגס. אכלתם צהרים כבר? הוא ממשיך. לא, ענינו, בדיוק אנחנו בדרך לשם. מצויין, אני יכול לתת לכם ארוחת צהרים חינם, מה אתם עושים הערב? יש לנו כרטיסים לסירק דה סולה (ועל כך בהמשך), אמרנו בשמחה. אפשר לשאול כמה הם עלו לכם? הוא ממשיך, הייתי יכול להשיג לכם אותם בחצי מחיר. כאן אני אעצור לשניה את השיחה כדי להגיד שבנקודה הזאת התחילו לצלצל פעמונים כבדים בראשינו, לא ממש משנה כמה הכרטיסים עלו (זה לא ממש זול) כשהזמנו אותם בטלפון קבלנו כבר 35% הנחה בגלל שאנחנו סטודנטים ולכן הרגשנו ממש מצויין עם המחיר ששילמנו עליהם. נחזור לשיחה- ולפני ההופעה, אני יכול לתת לכם ארוחת ערב חינם, הוא ממשיך בתיאור. טוב זה אכן נשמע מפתה מאוד, אנחנו ממשיכים לדקלם את מילת הקוד "נהדר" שכאמור לא אומרת ממש כלום פה. ואז זה מגיע- יש לנו בית מלון חדש שאנחנו רוצים להראות אותו לאנשים, יש לי הסעה שיוצאת מפה עוד חמש דקות, אני יכול לסדר לכם שתסעו עם ההסעה הזאת לשם, תהיה שם ארוחת צהרים של סנדויצים, אתם רק צריכים לראות את המלון אתם לא חייבים לקנות שום דבר, אחרי ההצגה של המלון ההסעה תחזיר אתכם לפה- הוא ירה. אמממ... לא תודה אדוני, שיהיה לך יום טוב..
נכנסנו לחדר שהמשיך את הקו העיצובי התמוהה, פרקנו את החפצים והחלטנו שצריך ללכת לחפש ארוחת צהרים, יצאנו החוצה והתחלנו לצעוד לעבר המלון הקרוב- הלוקסור, עוד מלון שנות השמונים שהנושא שלו הוא- מצרים העתיקה. על כן מוצב לו ספינקס פלסטיק ענק בכניסה והעיצוב הפנימי הוא בצבעי זהב טורקיז וצהוב. אחרי שאכלנו את ארוחת הצהרים החלטנו שמגיע לנו להתפנק בקינוח ולכן הזמנו את אחת העוגות מהתפריט. כמובן שבקשנו שני מזלגות כדי שנוכל לאכול אותה ביחד. אחרי כמה דקות קיבלנו עוגת גלידה עם חמש שכבות עוגה וגלידה שונות, מצופה בשוקולד כמובן ועליה עוד כל מיני עיטורי שוקולד מוזרים, בקיצור העוגה הזאת הייתה מספיקה למסיבת יומהולת בגן ילדים ממוצע. אני באמת לא מאמינה שמישהו יכול לאכול כזה דבר לבד. למרות שזה היה קשה, נגשנו למשימה וחיסלנו את העוגה.
כל מה שנותר לעשות אחרי זה, זה לחזור למלון לשנת צהרים.
אחרי הצהרים התעוררנו משנת היופי במלון הטירה שלנו והחלטנו שזה הזמן לבדוק את הסטריפ של לס וגס בהליכה לכיוון המלון שבו מציג המופע שלנו. בלס וגס, כך למדנו, הכל נעשה במלונות, המסעדות נמצאות במלונות וגם האולמות והמופעים. המלון שהיינו אמורים להגיע אליו היה קצת רחוק מהמלון שלנו בערך מייל הליכה ברגל שזה פחות או יותר 20-30 דקות. התחלנו ללכת ואז נתקלנו בנפלאות התכנון האורבני של לס וגס- כל מלון הטוב בעיניו יעשה. על כן אם לדוגמא מלון מסויים מחליט שהוא רוצה שהבריות שצועדות ברחוב יסורו לתוכו ולתוך הקזינו שלו בדרכם מנקודה אחת לשניה הוא יחסום את המדרכה ויאלץ את אותן בריות מסכנות לעלות על גשר שמוביל לקזינו ואחר כך לרדת מהגשר בחזרה לרחוב הראשי אם בכל זאת הן בוחרות שלא להכנס לקזינו. כאשר רגלך נוגעת בקרקעת הרחוב המיוחלת אתה נתקל בתופעת רחוב לס וגסית נוספת והיא נחילי המהגרים המקסיקנים הלא חוקים שדוחפים לך ליד כרטיסי ביקור של פועלות תעשיית המין המשגשגת של עיר האורות. נציין רק שהכרטיסים לא בהכרח מכילים תיאור מילולי של בעל המקצוע. אחרי מספר גשרים כאלו ואלפי כרטיסי ביקור התחלנו לאבד קצת את הסבלנות. הפער הכל כך גדול בין היוקרה המזוייפת של הקזינו והמלונות, הנצנוצים הזוהרים של שלטי הניאון והלכלוך ברמת הרחוב היה קצת קשה לנפש.
אבל בסוף הגענו למלון, ואחרי ארוחת ערב נחמדה נכנסנו למופע. סירק דה סולה זו קבוצה שמכילה הרבה מקצוענים מכל מיני מקומות בעולם, הם מעלים מספר מופעי קרקס שכוללים בעיקר אקרובטיקה מדהימה, ריקודים, סטנד אפ, אתלטיקה, תלבושות ואיפורים יוצאי דופן ועוד. קצת קשה לתאר את מה שהם עושים אז הנה לינק לסרט המופע שאנחנו ראינו. היה מהמם.
בבוקר התעוררנו, ארזנו את חפצינו ויצאנו לכיוון לוס אנג'לס. הנסיעה ללוס אנג'לס לוקחת בערך ארבע שעות ולכן עצרננו בדרך בקליקו- עיירת רפאים שהייתה מאוד פופולרית בזמן הבהלה לזהב שבעצם הייתה הבהלה לכסף- גרו בה הרבה אנשים אבל עם הזמן איכות הכסף במכרות ירדה והאנשים התחילו לעזוב, היום רשמית גרים בה 8 אנשים או משהו כזה. הרחוב הראשי של קליקו משוחזר ויש בו חנויות ומסעדות. נחמד. אכלנו ארוחת צהרים במסבאה משוחזרת, על כל שולחן היה דלי קטן עם בוטנים בקליפה- התחלנו לפצח אבל לא מצאנו מקום לשים בו את הקליפות לכן החזקנו אותן ביד, כיאה לאשכנזים מנומסים, עד שהגיעה בעלת המקום ואמרה שאנחנו אמורים לזרוק אותן על הרצפה- הם מטאטים פעם בשבוע.
אחרי ארוחת הצהרים החלטנו לעשות שתי פעילויות חביבות עלינו במיוחד: סיור ברכבת באזור שבו הייתה העיר וכניסה לאחד המכרות הישנים.
משם המשכנו ללוס אנג'לס למלון שלנו בצ'ינהטאון (בחירה תמוהה משהו שלנו)
בפוסט הבא אני אכתוב על לוס אנג'לס, וכרגיל תמונות רבות מחכות כאן.
* המלך- 1968, לס ווגס
No comments:
Post a Comment